פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אסטרטגיה חדשה, מניעים ישנים: דה לגיטימציה

      מרבית חוקרי ההיסטוריה מסכימים היום כי שנאת העם היהודי היתה המניע העיקרי לרוב מהלכיו הפוליטיים והמלחמתיים של היטלר. כיום, להבדיל, מדובר בקואליציה המורכבת מארגוני שמאל בעולם, ובעיקר בבריטניה, משרלטנים באצטלה אקדמית באוניברסיטאות אמריקניות (וישראליות) ומחלק מהעולם הערבי. כל אלה ממשיכים בהפצת הרוח הרעה כלפי היהדות והיהודים.

      יש בקרבם גם מכחישי שואה, אך רובם אינם כאלה. אדרבה, לטענתם קורבנות השואה היו בעצם הפלשתינים. הניצולים היהודים רק ניצלו אותם בעזרת אומות העולם, שרצו לטשטש את אשמתן שלהן בשמד, את הטרגדיה, גזלו את אדמת הפלשתינים והקימו עליה את מדינת ישראל.

      מי שמוסיפים שמן, אף שלא במתכוון, למדורת השנאה וההונאה הזאת הם אישים בינלאומיים שמציגים את הקמתה של מדינת ישראל לא כהגשמת חלום בן אלפי שנים אלא כפועל יוצא בלבדי של מה שקרה באירופה - מה שמחייב, לדעתם, פיצוי דווקא לפלשתינים. ברם, שונאי ישראל דהיום אינם מסתפקים בטענה של חוסר הלגיטימיות שבהקמת מדינת ישראל. רבים מהם שוללים את קיומו של העם היהודי (בכך הם נבדלים מהיטלר), ואם אין עם - משמע שגם לא מגיעה לו מדינה.

      הדברים אולי יישמעו מגוחכים בעיני אדם אינטליגנטי ובעל השכלה אלמנטרית, אך ההיסטוריה מוכיחה שאפילו עם תרבותי כמו הגרמנים אינו חסין בפני שקר מאורגן.

      לדה?לגיטימציה של מדינת ישראל יש, כמובן, יותר מביטוי אחד - החל בכפירה בעצם זכות קיומה וכלה בהצגתה כמדינה עבריינית ותוקפנית שכל מטרתה לכבוש ולדכא את שכנותיה.

      המטרה: לחסל את ישראל

      דו"ח גולדסטון הוא דוגמה בולטת לניסיון לערער את היסודות המוסריים של ישראל ולפגוע ביכולתה להגן על עצמה. אויבי ישראל בעולם הערבי שהתאכזבו מניסיונותיהם לחסלה בדרכי מלחמה וטרור, ואשר צופים בקנאה בהצלחותיה חסרות התקדים בתחומים רבים בהשוואה לגיליון ההישגים העלוב שלהם עצמם, אימצו אסטרטגיה חדשה: לפגוע ביסודות המוסריים וההיסטוריים של המדינה תוך שימוש באלמנטים אנטישמיים מסורתיים ובאנטישמיות מעודכנת (אנטי?ציונות).

      המאבק הפלשתיני בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נובע לא רק מסיבות מדיניות או צבאיות, אלא גם ממניעים רעיוניים ברורים. מבחינתם, אין הבדל עקרוני בין אריאל לתל אביב. הוועידה של פתח באוגוסט 2009 אישרה מחדש כי מטרתם האסטרטגית של הפלשתינים היא "חיסול הנוכחות הציונית והישות הציונית ושחרור פלשתין". במילים אחרות: מבחינה טקטית, הפלשתינים מתמקדים כרגע בעצירת הבנייה ביישובים שמעבר לקו הירוק ובירושלים. מבחינה אסטרטגית, אלה הן תחנות ביניים בדרך לחיסולה של ישראל.

      צרת רבים אמנם איננה תמיד חצי נחמה, אך מעניין שגם נגד מדינה אחרת, צ'כוסלובקיה, היו ויש ניסיונות לדה?לגיטימציה. לא באותו נופך ולא באותה אינטנסיביות כמו נגד ישראל, אך עם רבים מאותם סימני היכר. לאחרונה התפרסם ספר בשם "צ'כוסלובקיה: מדינה שנכשלה" מאת מרי היימן, פרופסורית להיסטוריה באוניברסיטה סקוטית. לטענתה, הקמת צ'כוסלובקיה היתה מעשה תרמית וזיוף ההיסטוריה. הפרופסורית סבורה כי המנהיגים תומאס מסריק ואדוארד בנש הצליחו "לסבן" את בעלות הברית המנצחות במלחמת העולם הראשונה כדי שיתמכו בהקמת המדינה החדשה. אפילו השם שניתן לה, צ'כוסלובקיה, התעלם מהאינטרסים של עמים אחרים במדינה, ובעיקר מאלה של המיעוט הגרמני שאותו השליטים קיפחו, כביכול, במתכוון. היימן גם תוקפת את מנהיגיה הגולים של צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה ומערערת על זכותם לדבר בשם ארצם ועמם.

      אפילו ל"מהפכת הקטיפה" בראשות ואצלב האוול ול"אביב של פראג" היא מתייחסת בזלזול ובחוסר אהדה. מסקנתו הסופית של הספר היא שהקמתה של צ'כוסלובקיה היתה טעות ובלתי לגיטימית. באנלוגיה בין צ'כוסלובקיה לישראל יש, כמובן, לא מעט קווי שוני. למזלם של הצ'כים והסלובקים, לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית ולאחר קמילתה של בריה"מ, אין היום עוד שום גורם רציני שמאיים על קיומם.

      אריק שרון "חטף" בזמנו קיתונות של ביקורת כש"העז" להזכיר את גורלה של צ'כוסלובקיה בסוף שנות ה?30 ואת בגידתן בה של הדמוקרטיות המערביות - בגידה שהובילה בשלב ראשון לאובדן גבולות בני ההגנה שלה ובשלב שני לאובדן עצמאותה. אך כשהמסע לדה?לגיטימציה של מדינת ישראל צובר תאוצה, אל לנו להתעלם ממה שעבר על מדינות ועל עמים אחרים.