מהקרת לכרך: בן יהודה

.


לשאוף עמוק, לספור עד עשר, להוציא את האוויר לאט. נחיר שמאל, נחיר ימין. ושוב, ממהתחלה.

שאון מכוניות מסביב, צפירות, עצירות חדות, אוטובוסים הומי אדם. זה הרחוב שבו הבנים שלי שואפים כל יום את מנת זיהום האוויר שלהם. הם עברו פה בכל הגילאים, כבר מינקות בזמן שהדבר היחיד שהכילו היה חלב אם. אני גדלתי בראש פינה, מקום ירוק עם מעין מים מתוקים ואוויר הרים מזוקק. רגשות האשם מתווספים לערימת רגשות האשם ההוריים האחרים כשאני פוסעת על המדרכות עם הכתמים השחורים. הכתמים השחורים, אגב, הם מסטיקים שאנשים זרקו ועם הזמן התבשלו בשמש.

ספירת מלאי- שתי חנויות פרווה, מרסנד, ליברה, הבית התאילנדי, אייסברג, אלדו, שילה, ברבוניה, בר ברבוניה, אישה אבודה אחת.

יושבת על מדרגות בנק הפועלים בבן יהודה פינת גורדון. היא בוכה, היא צועקת. צעירה, אם רואים אותה מאחור נדמה שמדובר בעוד אחת מבנות עירנו החטובות. רק שאז היא מסתובבת ופנים מיוסרות מתגלות. היא מתחננת שנעזור לה, שניתן לה כמה גרושים שתוכל לאכול. איפה היא ישנה? איך היא הגיעה לפה? מה יהיה איתה?

אני חולפת על פניה במהירות, חוששת שאם אשאל אותה את כל השאלות האלה היא לא תניח לי, היא תשאב אותי כמו ששואבים בקבוק קולה ולא מרפים גם כשהוא נגמר. שהצורך שלה הוא יותר גדול ממה שאני יכולה לשאת. פחדנית. מחישה צעדים, פחדנית.

בן יהודה הוא רחוב רחב, בחלקו עצים ממש קטנים ככה שהכל פתוח והנטייה להסתכל לצד השני כשאני בצד אחד היא חלק מהחוויה. מושנזון – המקום בו רוקחים עכשיו פורמלות של כל מיני צמחים פלאיים, לחם תושיה עם לחם החמניות, ארנסטו. עוד בנק, גם שם היא לפעמים עומדת. פחדנית.

תגרה פורצת בין איש גבוה לאיש שמנמן. "אתה חייב לי את הכסף הזה," צועק הגבוה. השמנמן מניף לעברו אצבע מאשימה וצועק חזרה, "בחיים לא, בחיים אני לא אתן לך אותו".

מהצד שני, כלב אחד מאוהב בחתולה. הוא עומד עם בעליו בפינת רחוב פרישמן ולא זז ממנה. הם באים לפה כל יום, כמה פעמים, לתת לו את רגעי ההתייחדות וההרחה שלו עם החתולה, הבעלים מספר לי בהתלהבות.

רחוב מחוספס אבל לא כמו אלנבי, רחוב ידידותי אבל לא כמו דיזנגוף, משהו ביניהם. אני חותכת ברחוב מנדלי, ממשיכה לרחוב אחר.