רבים מאיתנו התאכזבו כאשר ראש הממשלה אישר הגבלות חמורות על גושי ההתיישבות העיקריים - גושים שאפילו הממשל האמריקני הקודם הכיר בכך שיישארו בכל מקרה בשטח ישראל. הדבר מרגיז יותר מאחר שהפלסטינים, מצידם, סירבו לבצע כל מחווה הדדית דומה, ובכך חיזקו את ההבנה כי ויתורים חד?צדדיים לא ממתנים את הקיצוניים אלא דווקא מחזקים אותם.
אך לפני שמאשימים את נתניהו בהיעדר אומץ לעמוד בפני הלחץ של הממשל האמריקני או בחוסר יושרה, יש לבחון בצורה מפוכחת את האפשרויות שעמדו בפניו. פוליטיקה, בסופו של דבר, היא אמנות הבלתי אפשרי. בהחלטתו היה נתניהו מחויב להתייחס לשני אלמנטים עיקריים.
ראשית, אנו תלויים בארה"ב לצורך שמירת העליונות הצבאית והטכנולוגית שלנו, ובלעדיה נעמוד על סף תהום. בנוסף, ללא תמיכתה הגורפת של ארה"ב והפעלת זכות הווטו שלה באו"ם, האירופאים היו חופשיים לאשר את הקמתה של מדינה פלשתינית שהיתה עלולה ליפול במהרה לידי חמאס. יריבינו אף היו יכולים להטיל עלינו חרם מגביל או צעדי ענישה אחרים. שנית, ארה"ב היא כיום אחת המדינות הבודדות האחרונות בעולם שבהן דעת הקהל היא עדיין פרו?ישראלית באופן מובהק.
למרות הכחשותיו של נתניהו, קשה להתווכח עם העובדה שהממשל ה"ליברלי" של אובאמה הוא באופן מובהק פחות ידידותי לישראל לעומת הממשלים הדמוקרטיים והרפובליקניים האחרונים.
אובמה הקיף את עצמו ביועצים, חלקם יהודים, שעמדותיהם לגבי ישראל מטרידות. הממשל נהג עד כה בחוסר רגישות כלפי חלק מהדאגות העמוקות ביותר שלנו, והפגין נוקשות רבה יותר כלפי ישראל מאשר כלפי הפלסטינים. הממשל הרחיק את עצמו בפומבי מישראל, ואפילו התנהג באופן לא הולם כלפי ראש הממשלה. המדיניות הזו התבררה ככישלון ורק החריפה את הסרבנות הפלשתינית, משום שהם האמינו שארה"ב תכופף את ישראל מבלי לדרוש כל הדדיות מצידם. לכן אין זה צירוף מקרים שהתמיכה באובמה בישראל נמוכה. הישראלים פשוט לא מאמינים בו.
אסור לממשלה להיכנע לכל תכתיב
נתונים אלה לא אמורים לגרום לממשלה להיכנע לכל תכתיב, אבל ההנהגה הישראלית צריכה לוודא שאם נגיע למצב שבו עלינו להתנגד לדרישה אמריקנית כלשהי זה צריך להיעשות בנושאים שבהם הקונגרס והציבור האמריקני יגלו נטייה לתמוך בנו.
למרבה הצער, סוגיית ההתנחלויות הפכה כה מסובכת ומעוותת בעיני הציבור עד שאפילו יהודים אמריקנים מבולבלים ולא מצליחים להבדיל בין מאחזים, התנחלויות מבודדות וגושי ההתיישבות העיקריים.
באווירה זו, לצד שקלול ההשלכות מרחיקות הלכת של משבר עם האמריקנים, נתניהו היה מוכרח להביא בחשבון גם את האיום הגרעיני האירני ואת התוצאות השליליות של דו"ח גולדסטון.
לזכותו ייאמר כי אף שהיה עליו להלך על חבל דק, תפקודו כמדינאי היה ללא רבב. הוא התנגד לדרישות הדרקוניות הראשונות של הממשל, ובמקביל זיהה את הסכנה בהיגררות לעימות בנושא ההתנחלויות אשר - בצדק או שלא - הפך לעקב אכילס שלנו בציבור האמריקני. יש לזכור כי בסיכום הסופי של ההקפאה, האפשרות שירושלים תיכנס לקטגוריה של ההתנחלות נדחתה בנחישות, והוחלט כי בתים שכבר החלה בנייתם ימשיכו להיבנות ויישמרו צרכים ציבוריים כמו בתי חולים, בתי ספר, בתי כנסת וכדומה.
צעד ראשון בתהליך מורכב ביותר
לא צריך לראות את החלטתו של נתניהו כעומדת בפני עצמה. זהו צעד ראשון בתהליך מורכב ביותר של משא ומתן. הכדור נמצא עכשיו במגרש של הפלסטינים. אם הם יתעשתו ויחזרו לשולחן המשא ומתן הם בוודאי, כהרגלם, יעלו דרישות כמו זכות השיבה, שינוי מעמד ירושלים וייתכן שאף שילובו של החמאס. ייתכן מאוד שהם ידחו גם את התנאים הכל כך הגיוניים שהוצגו בנאום בר?אילן של נתניהו - ישראל זקוקה לגבולות בני הגנה והמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. וסביר שהם יתעלמו, כהרגלם, מהתביעה כי ייעשה מאמץ אמיתי לפירוק תשתיות הטרור וכי תופסק ההסתה האנטישמית.
במצב הזה, של מבוי סתום, אם הממשל ינסה ללחוץ עלינו להתפשר בנושאים אלה, לא תהיה לנו ברירה אלא להתנגד וכמוצא אחרון לקבל את תמיכת הקונגרס והציבור האמריקני. אלא שאז נוכל לעורר אהדה ציבורית בקלות רבה יותר מאשר לגבי ההתנחלויות.
ניתן היה לצפות שאנשי יש"ע, וגורמים אחרים, יבקרו בחריפות את נתניהו. עם זאת, עליהם לעמוד בפיתוי של השמצת ראש הממשלה או יצירת היסטריה בקרב מי שלא מבינים את המורכבות של הנושאים.
למרות המרירות המובנת, על מתנגדי ההקפאה לזכור כי החלטתו של נתניהו אינה חסרת תקדים. גם מנחם בגין החליט על הקפאה של שלושה חודשים בבנייה בהתנחלויות כאשר החל במשא ומתן עם הנשיא סאדאת. הם צריכים גם לשאול את עצמם למה אנשי עקרונות מהמחנה הלאומי, כמו משה יעלון ובני בגין, תמכו בנתניהו, ועליהם לזכור איך קודמיהם עירערו בעבר את יציבותה של ממשלת שמיר וממשלת נתניהו הראשונה, מה שהוביל לתוצאות הרות אסון למדינה כולה.