מיהו נכה צה"ל?

כ??ח?ל?ק ה?י??ר?ד ב??מ??ל?ח?מ?ה, ו?כ?ח?ל?ק ה?י??ש??ב ע?ל-ה?כ??ל?ים - י?ח?ד??ו י?ח?ל?קו?
(שמואל א ל' כב)

יום הנכה הבינלאומי שצוין בשבוע שעבר ברחבי העולם קרא לסולידריות ולאחווה חוצות גבולות סביב זכויות הנכה, ואולם דווקא ימים אלה משקפים בישראל את שיאו של הדיון הסוער בנוגע לאחת מאבני היסוד של הקונצנזוס החברתי בארץ, והיא מעמדו של נכה צה"ל וחובתה של המדינה כלפי מי שנפגע בשירותו הביטחוני. דווקא ביום זה התכנסה ועדה שמונתה לאחרונה בראשותו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר, השופט בדימוס אורי גורן, ולדון בין היתר בהצעה לשנות את הגדרת החוק ל"נכה צה"ל", לאחר שלא נערך בה אי פעם שינוי בששים שנות קיום המדינה.

ראשיתה של ההצעה היא בשנת 2007, עם דו"ח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של דוד ברודט ("ועדת ברודט"), אשר התכנסה על רקע הפקת לקחי מלחמת לבנון השנייה והמליצה על קיצוצים משמעותיים במשרד הביטחון. תחת הכותרת 'תקציב השיקום – מצב קיים ותמריצים לחסכון', ממליצה הוועדה על שורה של צעדים שנועדו לצמצם את אוכלוסיית זכאי אגף השיקום ואגף משפחות והנצחה.

הוועדה ממליצה כי בחוק הנכים תצומצם הגדרת הזכאים במקום "עקב השירות" ל"עקב השירות בפעילות בעלת אופי צבאי או ביטחוני שבוצעה כדין", כשכוונת הוועדה, כפי שעולה מדיוניה היא לפעילות מבצעית בלבד. יתר הנפגעים, חיילי צה"ל בשירות סדיר וקבע ומשרתים בשירות בטחוני אחר שלא נפגעו עקב פעילות צבאית או ביטחונית כאמור, יועברו לפי המלצת הוועדה לטיפול המוסד לביטוח לאומי, אשר הזכויות המוענקות במסגרתו פחותות ועל פי קריטריונים אחרים לחלוטין.

המלצות אלו טרפו את הקלפים והטילו למערכה כוללת את ראשי אגף השיקום, ראשי ארגון נכי צה"ל, נכים, משפחות חללים, כשדומה שהסכמתם היחידה היא על כך שאכן מדובר בשינוי סדרי בראשית, ושהמלצות לחיסכון כספי הן שגורמות לזעזוע בהיקף חובתה של המדינה כלפי מי שנפגעו בשירות בטחוני.

דוד בן גוריון הביא את חוק הנכים לכנסת לאחר מלחמת השחרור באומרו: "מלחמת החירות של צבא הגנה לישראל לא היתה כולה זרועה נחת... החללים הם רק חלק מהאבדות. רבים נשארו לשמחתנו בחיים, אך גם הם שלמו מחיר יקר - אבר מן החי. הערב אני מגיש לכם בשם הממשלה חוק על החוב, נכון יותר – על חלק מהחוב, שאנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת".

תומכי המלצות ועדת ברודט מוצאים במלים אלו את ההשקפה לסייע לאלו שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת, קרי אלו שהשתתפו בפעילות הלחימתית, ולטענתם המצב רחוק מכוונת המחוקק: בין הנתונים שמציגה הוועדה נתון כי רק 26% מהנכים המקבלים תגמוליהם ממשרד הביטחון, וכי רק 12% מהחללים, שמשפחותיהם מטופלות על ידי אגף משפחות והנצחה, נפגעו בפעילות מבצעית. השאר חלו או מתו עקב מחלה שקשורה בשירות, בתאונות דרכים או בתאונות צבאיות אחרות, או נטלו יד בנפשם. ההכרה הרחבה מונעת, לדברי התומכים, מתן משאבים ותשומת לב למי ש"באמת" ראויים לו על פעילותם המבצעית, שכן פקידי אגף השיקום טובעים ברבבות מקרים שבטיפולם.

המתנגדים להמלצות ועדת ברודט רואים בהן ובטיעונים הערכיים שגויסו לביסוסן, חציית כל הקווים האדומים ופגיעה קיומית ביחסים שבין החברה לצבא. לדידי, תכלית ההתנגדות להמלצות היא תקציבית גרידא, ואין הן אלא מיחזורן של דרישות משרדי האוצר והביטחון לצמצום זכויות נכי צה"ל, שנדחו בוועדות ובפורומים שונים בעבר, וכי הנתונים שהציגו משרדי האוצר והבטחון היו חלקיים ומגמתיים. הוועדה מצדה מודה שהיא אכן לא שמעה את כל הגורמים הרלוונטיים, וש"אין ביכולתה לגבש המלצות ומסקנות חד משמעיות בנושא".

המתנגדים קובלים על העלאת טעם כלכלי לשלילת זכויות נכי צה"ל, שכן אין הם אמורים לשלם את מחיר ההתייעלות של הניהול השנוי במחלוקת של פקידי אגף השיקום, ניהול שפגע דווקא בהם במשך שנים. העדפת מי שנפגעו בפעילות מבצעית על פני אחרים שנפגעו ממחלה או מפציעה אחרת שאינה מבצעית תהיה איפוא פגיעה קשה בעיקרון השוויון, ומשמעותה מפץ גדול – כל חייל מופקר לגורלו האישי, לפי תנאי שירותו הספציפיים.

האם סביר שחייל קרבי ששחק את ברכיו (פגיעה שנחשבת "מחלה") עקב אימונים מפרכים ונשיאת משקלים לא יוכר כנכה צה"ל, הואיל ואין המדובר בפעילות מבצעית? האם משפחת חייל שהתאבד עקב לחץ נפשי שנבע מהשירות (לפי נתוני הועדה – 27% מחללי צה"ל המוכרים) לא ראוי שתוכר? האם אין להכיר בכל נפגעי הנפש שנפגעו עקב השירות, זה מהתעללות מפקדים בטירונות, וזה מלחץ באירוע שאינו "פעילות מבצעית"? האם נסיעה בלתי בטוחה עם נהג צבאי בדרכים משובשות שסופה תאונת דרכים ( 22% מהחללים המוכרים), אינה מזכה בהכרה?

משמעותם העמוקה של בירורים דקדקניים אלו, מעבר לקשיים העצומים ביישום לשון עמומה של "פעילות צבאית או בטחונית", היא הבחנה בין דם לדם ובין נסיבות שירותו של חייל אחד לבין נסיבותיו של שירות אחר. סופה של הבחנה זו שתביא שבר עמוק באמון משפחות החיילים המתגייסים, המשרתים והנפגעים. וכדברי כבוד הנשיא ברק בפרשת דוקטורי: "חוק הנכים.. הוא מיוחד במינו. הוא מבוסס על ההכרה בחובתה ובאחריותה של החברה כולה כלפי חיילים שנפגעו עקב שירותם הצבאי, שירות שהוטל עליהם על ידי המדינה, ולמען המשך קיומה ובטחונה.. חוק הנכים מבוסס על חוב שהמדינה חבה למי שנפגע בשירותה... על כן, שיקולים כלכליים, שיש בכוחם להשפיע על היקף הזכאות על פי המערכות הסוציאליות הרגילות, אין זה מן הראוי כי ישפיעו על זכאותם של נכים עקב שירותם הצבאי.."

ואם ראשיתה של זכאות נכי צה"ל וחללי צה"ל מצויה בדבריו של דברי בן גוריון, מצויה גם אמירתו האיקונית "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". ספק אם בן גוריון היה מסכים לפצל משפט זה לשניים - לגורל הבנים שמשתתפים בפעילות מבצעית, ולגורל הבנים שאינם משתתפים. אם ראויה להיבחן החובה העמוקה שחבה המדינה לחיילי צה"ל ולעובדי מערכת הבטחון - במלאות 60 שנה בדיוק לחוק שירות ביטחון ולחוקי הנכים – אין היא אמורה להבחן במסגרת המלצות תקציביות, אלא במהלך דיון חברתי נוקב על היות הצבא "צבא העם" וזכויותיו ככזה.

הכותב הוא לשעבר סגן בכיר לפרקליט מחוז תל אביב, מייצג נכי צה"ל ומשפחות חללים.