אילו היו יהודים בדובאי, ולא רק בקרב החברות האמריקאיות שזכו שם במכרזים, הם בוודאי היו שוקלים עתה "לעשות עלייה". כאן היה, כמובן, מתעורר ספק בדבר יהדותם. מי הם שנקבל אותם כמובנים מאליהם? הרבנים המחמירים היו קובעים שאינם יהודים, וגמרנו. רבנים אחרים היו טוענים שהם זקוקים לגיור לחומרה, והרבנים המתונים היו מכירים בהם כיהודים, ואפילו מחתנים אותם.
הם היו מתלוננים על יחס הרבנות, ולמרות זאת היינו מוצאים את ילדיהם לומדים בבתי ספר ממלכתיים?דתיים כדי להפיס את דעתם של הרבנים המתונים. הילדים היו באים הביתה ומתלוננים על כך שההורים אינם דתיים מספיק, ומשבר משפחתי ופגיעה בסמכות ההורים היו מתעוררים. הסוציולוגים היו כותבים מחקרים על שבירת המשפחה הפטריארכלית.
תמיד זילזלנו בעולים חדשים
אילו היו יהודים בדובאי, היו ההורים נקלטים במרכזי קליטה, מתקשים ללמוד עברית ומסרבים לצאת מן המרכז. הרופאים שביניהם היו מתקשים לעבור את בחינות משרד הבריאות, ולאחר שהיו ניגשים פעמיים, שלוש או ארבע היו מנסים להתקבל לבתי חולים כסניטרים, וחיים בתסכול מתמשך. עורכי הדין שביניהם היו צריכים ללמוד הכל מחדש, וחלק ניכר מן הנשים, גם המשכילות שביניהן, היה נקלט כעוזרות בית. את הילדים היו מכנים "ערבים", והם היו, כמובן, נעלבים ואומרים ששם, בדובאי, כינו אותם יהודים, וכאן מכנים אותם ערבים, ולא למען זה עלו לישראל.
ואחר כך היתה מופקת תוכנית טלוויזיה עם אנשים רציניים מן הימין, ועם אנשים רציניים מן השמאל, ואולי גם עם מישהו דתי שמוכן לראות בעולים מדובאי יהודים עם או בלי גיור לחומרה, וכולם היו מסכימים שזה מאוד לא בסדר שככה מתייחסים לעולים החדשים מדובאי, שיכלו להגר לגרמניה שתמיד שמחה לקלוט יהודים, או למקום אחר, ובכל זאת בחרו בישראל. מה גם שבניהם, כך היו אומרים כולם, ישרתו בצבא, ובכל זאת העולים מרוסיה מתנשאים עליהם.
ובמקביל מישהו מעיירת פיתוח בדרום היה אומר שאין לו כלום נגד העולים מדובאי, אבל הוא לא מבין למה צריכים להשקיע בהם הרבה כסף ומנגד מזניחים את תושבי העיירות שהיו כאן כל הזמן, והרי הם משרתים בצבא כל העת וגם משלמים מסים.
בסוף התוכנית היו משדרים את המערכון של אריק איינשטיין והרב הגאון אורי זוהר על כך שתמיד זילזלנו בעולים החדשים האחרונים, ולכן לא צריך להתרגש כל כך.
פחות או יותר
ואז אבו דאבי היתה מצילה את דובאי ורוכשת את חצי האמירות, ולאט לאט היו מחירי הנדל"ן עולים מחדש, ושליט דובאי היה מחליט להמשיך בבניית הבניין הגבוה בעולם, ופתאום היה צורך בידיים עובדות, בקבלנים, במהנדסים, ברופאים ובסופרי סת"ם, וחלק ניכר מיהודי דובאי היו שמים פעמיהם דובאיה. חלקם היו רוכשים דירה בישראל ומחלקים את חייהם בין דובאי לישראל, וחלקם היו חוזרים הביתה ודוחים את החזון הציוני לפעם אחרת.
אז לא. אין יהודים דובאים, המשבר הכלכלי שם לא יביא אותם אלינו, וכל התיאור הזה מצוץ כולו מן האצבע. פחות או יותר.