ב?20 בינואר תצוין שנה לכהונתו של אובמה. בכל הנוגע לניהול מדיניות החוץ והביטחון, התמונה המצטיירת עגומה ומדאיגה. בדומה לדפוסי פעולתו של נשיא דמוקרטי קודם, לינדון ג'ונסון, מתקבל הרושם שגם ברק אובמה חש בנוח בזירה יחידה - זירת הפנים. כמו ג'ונסון, לפחות כמה מיוזמותיו ומהלכיו של הנשיא במגרש הביתי מעידים על תחכום, על תבונה פוליטית, על כושר תמרון ועל יכולת לגייס תמיכה רחבה החוצה קווים מפלגתיים. פועלו של ג'ונסון נצרב לנצח בזיכרון הקולקטיבי בזיקה למסכת החקיקה הנועזת ופורצת הדרך שהוביל בסוגיית השוויון הפוליטי והאזרחי למיעוט השחור (ה"חברה הגדולה"), במטרה לשבור חסמים של דעה קדומה, אפליה וקיפוח.
כמו הנשיא הטקסני לפני ארבעה עשורים וחצי, אובמה ניצב על סף מימוש חזון שאפתני למדי, שהנשיא קלינטון כשל במאמץ להופכו למציאות - של רפורמה גורפת במערכת ביטוח הבריאות. רפורמה זו עתידה לשנות סדרי עולם, ולתקן חלק נכבד מן העיוותים והחוליים של מערכת שהותירה עד כה יותר מ?50 מיליוני אזרחים אמריקנים משוללי רשת ביטחון והגנה מינימלית לימי מחלה. ואולם, בניגוד קוטבי לכושר המנהיגותי שהפגין ג'ונסון ושאובמה עצמו הוכיח במישור החברתי - אנו עדים למצעד איוולת מתמשך מצידו בזירת יחסי החוץ והביטחון.
הנשיא ג'ונסון היה זה שגרר את עמו במדרון החלקלק של הסלמה רבתי בווייטנאם, ובסופו של יום הפך את המלחמה לטרגדיה אמריקנית. כל כישוריו הפוליטיים המופלגים נמוגו באחת כאשר נאלץ להתמודד עם מרחב פעולה והכרעה שאת אופיו ומורכבתו לא הכיר די הצורך.
ואכן, קיימת אירוניה היסטורית לא מועטה בעובדה שדווקא ג'ונסון, שחרת על דגלו את יעד הלכידות והאינטגרציה בין קבוצות ומגזרים שונים בחברה האמריקנית, סיים את כהונתו כשחברה זו משוסעת ומדממת על רקע התמשכות המלחמה בווייטנאם.
אין יד מכוונת ובוטחת
ולגבי אובמה. הרושם המתקבל הוא של היעדר יד מכוונת ובוטחת ושל פער עמוק בין הרטוריקה הנמלצת והרהוטה לבין המדיניות המגומגמת והמהוססת. כשם שהטראומה הווייטנאמית העיבה על הישגיו של הנשיא ג'ונסון במישור הפנימי, קיימת היום סכנה מוחשית שהצלחותיו הראשוניות של אובמה בתחומי החברה והרווחה יושמו לאל בגין תפקודו הלקוי והכושל בבעיות החוץ והביטחון. כך, למשל, אנו עדים להתרסקותה המוחלטת והמכאיבה של אסטרטגיית הדיבור הרך והמפויס שאותה נקט הממשל מול האיום האירני.
גישה זו, של פיתויים ותמריצים, נתקלה בזלזול מוחלט מצידה של טהרן, שבשבועות האחרונים עלתה על נתיב של התרסה ועימות דווקא - ואולי בגלל - מדיניותה המתונה של וושינגטון. גם במישור היחסים עם רוסיה הפגין אובמה חולשה בלתי מובנת כשהקפיא באופן חד?צדדי, וללא כל תמורה מוחשית, את תוכניתו של בוש להציב מערכת הגנה מפני טילים על אדמת פולין וצ'כיה. אותם דברים אמורים גם בזיקה לסכסוך הישראלי?ערבי, שבו התמקדו כל מאמצי הנשיא במכלול בודד אחד - הבנייה בהתנחלויות. זאת בלי שהצליח לוודא תחילה שהתקדמות במרחב זה תביא בעקבותיה לשורת צעדים בוני אמון כלפי ישראל מצידו של העולם הערבי, וסעודיה בראשו.
ובדבר המלחמה באפגניסטן. דומה שאמריקה של אובמה טרם הפנימה את מלוא הלקחים ממעורבותה בביצה הווייטנאמית, כמו גם בעמק הבכא העיראקי. נכון, הכוח האמריקני בזירה האפגנית, גם לאחר התגבור הנוכחי, עתיד להיות צנוע בהרבה בהיקפו מהכוחות aשהוזרמו לווייטנאם בעידן ג'ונסון; ונכון, המלחמה באפגניסטן מתנהלת בתוך מעטפת בינלאומית רחבה - אבל אין להתעלם מכשלים מחשבתיים עמוקים המחברים ומגשרים בין שני המכלולים. כמו ג'ונסון, גם אובמה נכנע ללחציו של הדרג הצבאי ושולח 30 אלף חיילים נוספים לקרב בתוך חברה מפוררת ומשוסעת, שקלושים הסיכויים לגייס את תמיכתה בממשלו המושחת של נשיא אפגניסטן קרזאי.
בסיכומו של דבר, מדרך טיפולו של אובמה באפגניסטן, כמו גם בזירות משבר אחרות, עולה ניחוח של חובבנות וחוסר היכרות מספקת עם ההקשר החברתי, הפוליטי, האידיאולוגי, השבטי, הדתי והלאומי שבו מתנהלת המערכה. כאשר לחובבנות זו מתלווה גם גישה טכנוקרטית צרה, המאמינה בפתרונות מהוקצעים וקצרי מועד לבעיות השונות תכלית השוני מעולם החשיבה והמושגים האמריקני - רבים הסיכויים שמצעד האיוולת הנוכחי יוביל את אמריקה של אובמה היישר לליבה של מאפליה חדשה.