ואחרי ככלות הכל, מה שלא יהיה, יישארו כאן כך וכך אזרחים ששרטת של עלבון חקוקה בליבם ונעצי כאב מחלידים בעורקיהם. ואחרי ככלות הכל, נתבונן בהריסות חיינו, הריסות עמנו, והפצע הגדול לא יהיה קריעת הארץ - אלא רק השבר שהטעימו אותנו אחינו.
אחינו אהובינו, טייסי חיל האוויר, שיצאו לגיחת צילום להנציח את ההתיישבות. כמה כואב היה להביט ביום שישי שעבר אל השמים, אל מטוסי הקרב, לכסות באצבעות עירומות על יתד באדמה. אחינו אהובינו, שעמדו בתורים ארוכים בנתב"ג בזמן שאנחנו גררנו רגליים בהלוויה ההיא - יותר מדי מתים שמנוחת העולמים שלהם בחולות גוש קטיף הופרעה, ואנחנו, בוכים עד העצם, קוברים אותם שוב בהר הזיתים - ובחדשות אמרו שהיה זה הקיץ עם הכי הרבה טיסות יוצאות לטורקיה.
אולי תבינו, אולי לא. לפני הפגיעה הפיזית, לפני חורבן הבית והרס הקירות ונטישת האדמה, לפני כל אלה, עומד אחד האחים שלי וגבו אלי. אני רואה אותו מתרחק, ותהום נפערת בינינו. לפעמים נדמה שמתעקשים על הדווקא. הנה: מפנים את חומש שוב ושוב, תמיד בשבת; ושורות ישרות של לובשי מדים שחורים, דווקא שחורים, צעדו יבשי עיניים לקלף משפחות מערוגות חייהם בגוש קטיף; או כביש המקצר לאלפי מתנחלים את הדרך הארוכה והמסוכנת לירושלים, שהיה סגור שנים, ונפתח לאחרונה - והנסיעה בו מותרת לכולם, רק לא למתנחלים. אם אתה מתנחל, גם שומר חוק לדקדוקיו, תוכל למצוא את עצמך יום אחד, בלי בג"ץ ובלי בצלם, בלי בדל ראיה, מורחק מביתך וממשפחתך ב"צו מנהלי". ואם אתה מתנחל, אפשר להיכנס אל הבית שלך ולשפוך את תכולת חייך אל הבוץ: צעצועים, תחתונים, סירים (וזה פסול, גם אם מדובר באיש גבעות מוזר). ואם אתה מתנחל, גם תם וישר, תונצח באלבום המשטרתי - כי כל שוטר, בלי סיבה, יכול להרים מולך מצלמה ולתעד את פניך, סתם כך. כשזה קורה, זו גם קלגסות וגם התקלסות, והפגיעה צורבת בנפש.
זוכרים את העלבון?
לפני שבועיים הפכה מדינת ישראל לעיים את ביתם המטופח של יהודית ונתן בן?דוד מנגוהות. שתי קומות, שישה ילדים. הילדים היו עם פיג'מות סביב ארוחת הבוקר. יהודית לא הספיקה להעביר אותם לשכנים. חלק מהציוד נקבר תחת ההריסות. הרהיטים הושלכו עירומים בגשם. הפסנתר הלך. נתנו להם התראה של שעה לפני ההריסה. זה מה שקורה כשאתה מתנחל. פלשתינים הציצו על המהומה. הבנייה שלהם לא מתחשבת בשום חוק, אבל הם יכולים להיות רגועים.
חלף שבוע. היס"מ הגיע הפעם למיזם החינוכי של דוד בוצר, יוצא שייטת, מלח הארץ, שהקים חווה חקלאית בתחומי מבוא דותן, על אדמות חוקיות. בשתי ידיים אוהבות הוא בנה חווה לבני נוער מבתים הרוסים, ובשני דחפורים הרסו להם גם את הבית הזה. הכל קרס, הכבשים הונסו, המבנה הגדול נמעך.
זוכרים את העלבון? כוח העבודה לצורך ההרס, הזרוע המבצעת של המנהל האזרחי, היה קבלן מאום אל?פחם עם פועליו. הטרקטוריסט הערבי הביט לדוד בעיניים ואז הניע. צעקות ושירים בערבית ליוו את הכוח המשחית. ערבי מגרש יהודי.
דוד, אוהב עמו ומולדתו, צעק שם בעיניים אדומות: "זה רק חומר, זה לא שובר אותנו". הוא צודק. החומר לא שובר אותנו. זה העלבון. רפואה לא תהיה לכך.