המסלול של הישראלי הממוצע קבוע וידוע מראש. מסיימים את השירות הצבאי (לצורך העניין, לפעמים השירות הצבאי הוא שלוש שנים, לפעמים שלושה חודשים ובמקרים מסוימים אפילו שלושה ימים) ואז יוצאים לטיול ארוך בעולם על מנת "לחפש את עצמנו". לא יכולתי להימנע מהמסלול הזה, לא משנה כמה ניסיתי. לפני שיצאתי להודו, חברים הכינו אותי להכל. לנופים המדהימים, לישראלים שאני אראה בכל חור, לילדים הקבצנים ולזוהמה בתאי השירותים. הייתי ערוך לכל, אבל מה שכן הפתיע אותי היו הפרות. פרות מהלכות בנחת ובשלווה בצדי הכביש, ואני לא מתכוון לבחורות רנדומליות שמשמיעות רעשים שמזכירים "מווו", אלא פרות אמיתיות, כמו הפרה משוקולד פרה. ממש, ממש אמיתיות.
מיד ביקשתי מנהג המונית שיעצור. הוא עצר בצד הדרך, בהודו המונה לא פועל ולנהג מונית לא איכפת לחכות לך גם שעתיים על מנת שתלך ללטף פרה. ככה זה אצל גאנדי.
הפרות היחידות שראיתי במציאות, בארץ, היו סגורות בתוך מכלאות, מאחורי גדרות ברזל. לא הבנתי איך הפרות הללו מסתובבות חופשיות להנאתן, נהנות מהשמש של צהרי היום.
התקרבתי לאחת הפרות שאכלה עשבים, התקדמתי אליה בצעדים איטיים ומדודים. היא הרימה את הראש והסתכלה עליי תוך שהיא ממשיכה ללעוס. עצרתי במקום במרחק של מטר ממנה ולא התקדמתי, שמעתי את הרעשים שהפיקה מלעיסת הצמחים. התקרבתי אליה עוד קצת, הרמתי את ידי באיטיות כדי לגעת בה. הפרווה שלה היתה נעימה, הסתכלתי בעיניה והיא הסתכלה בי גם. המבט שלה היה רך, ותנועותיה היו איטיות. הרגשתי שהיא מתקשרת איתי, ושאני מסתכל לתוך העיניים האלה ורואה נשמה. לא נשמה - עיניים - כפרה, אלא ממש נשמה.
כפרה עליך
הנהג שלי, שהיטיב לדבר אנגלית קלוקלת, הסביר לי שבדת ההינדית הפרה היא חיה קדושה. לפי האמונה ההינדית כל אדם בגלגולו הקודם היה פרה. בתוך אותה הפרה שהיינו פעם, נמצאות רוחות של מיליוני אלים (בשלב הזה כבר התחלתי לפקפק). הנהג דיבר על הפרה בגאווה ואמר שאסור לכלוא ולאכול את הפרה, ממש כמו שלא היית אוכל (וכולא) את אמא שלך.
צריך להודות לפרה כמו שמודים לאמא אדמה, וצריך להתייחס אליה באותו אופן כמו שמתייחסים לאמא היקרה שלנו. לא נעלבתי על שרמז שאמא שלי עלולה להיות פרה. ידעתי שהוא לא התכוון.
למי קראת פרה?
הנהג השתתק ונתן לי ליהנות מהרוח שנכנסה דרך החלון ומהנופים הירוקים. הפנים שלו קרנו משמחה. חשבתי שזה בגלל שהוא היה גאה בעצמו. "אתה יודע", הוא אמר והסתכל במראה כדי לבדוק שאני מקשיב לו.
"כן, אני מקשיב", קיפצתי ממקומי ועניתי במהירות, רק שיסתכל על הכביש ולא יעשה תאונה.
"זה אצלנו לפי החוק שאסור להרוג פרות. אסור גם להשתמש בעור שלהן כפריט לבוש. גם למוסלמים בהודו אסור להרוג פרות, למרות שאצלם הדת לא אוסרת את זה. בעבר היו אפילו מלחמות על זה. גם השור אצלנו הוא חיה קדושה, גם שור אסור לנו להרוג".
"טוב מאוד" אמרתי. "אני מזל שור. זה אומר שאני בטוח אצא מהודו בחיים?". הנהג שלי הביט בי דרך המראה המום ולא ענה. ההודים עדין לא התרגלו לציניות הישראלית.
להם לא יזיק קצת חוש הומור, ולנו לא יזיק להפסיק לשחוט פרות קדושות. אולי ככה נוכל גם ללטף פרות בצדי הכביש, ותארו לעצמכם כמה כיף זה יכול להיות.