העולם האמיתי

בקפה גו ברמת גן למדה ת"נ שיעור חשוב לחיים: יש עולם מחוץ לערוץ 20

  • קפה ג'ו
תיגל נשיא

שלושה חודשים הם היו המשפחה שלי, זו שתמיד שם כדי לספוג את הנפילה. הם היו החברים הכי טובים שלי, שמקבלים אותי כפי שאני ולא מצפים שאצא למענם מהטרנינג המסמורטט; ויותר מכל, הם היו המאהבים שלי - הקול האחרון ששמעתי לפני שנרדמתי, והקול הראשון שהסכמתי לשמוע בבוקר. ואז הם הלכו, מותירים אחריהם רק דממה רועמת ותחליפים כושלים. מובן שהמשכתי הלאה, אני תמיד ממשיכה. השקעתי את זמני בסרטים, אפילו בספרים, ומדי פעם הרשתי לעצמי לראות איזה פרק של איזו סדרה, אבל לרגע לא היה לי ספק - אף אחד לא יהיה אותו הדבר. ואז הגיעה סוף סוף העונה השנייה. אחד אחד הם נכנסו לבית, בצעדים כושלים ובחיוכים מבושמים, ובכל אותו הזמן חיכיתי לזה שיצבוט את לבי, לזה שיגרום לי להרגיש כאילו אני שם, ברוחי. אבל זה לא קרה. 16 אנשים, לפחות ככה קוראים להם בקשת, והיחיד שהצלחתי להזדהות איתו הוא גואל, וגם זה רק בגלל ששנינו כותבים ולשנינו יש העדפה ברורה לבחורים (טוב, וגם בגלל המשפט המקסים שלו: "ככל שאני מכיר יותר אנשים, כך אני יותר אוהב את הכלב שלי").

אני בוודאי לא מחדשת לכם כלום - הרי לא רק שרה היא פולנייה שאוהבת להתלונן, כך גם כולנו, אפילו אם שורשינו טמונים איפשהו בין בואנוס איירס לבגדד. אף אחד לא פיספס את ההזדמנות לומר עד כמה הוא מאוכזב. וגם אני לא שונה.

עם האכזבה הזו נקלעתי לרמת גן, עיר שאני משתדלת שלא להיקלע אליה. ולא סתם לרמת גן, אלא למתחם הבורסה, לקניון די מול יותר נכון. ומשום מה בחרתי להתיישב בקפה פינתי וכמעט נסתר. על קירותיו היו מדבקות עם הסמל של חברת הקפה סגפרדו. למעשה, רק בתפריט נחשף כי שם בית הקפה הוא גו. ממש כמו העונה החדשה של "האח הגדול", גם הרגעים הראשונים שלי בגו היו בסימן אכזבה: תפריט מצומצם המציע סנדוויצ'ים מהקנטינה, מאפים ומשקאות, שולחנות ברזל מיושנים ושולחן של קבועים שדיברו בשפה שלא זיהיתי. לעזאזל, דיברתי למצלמה הדמיונית שמעלי, למה לא בחרתי לשבת בסניף קפה עלית הסמוך?

אך ככל שעבר הזמן, הבנתי עד כמה היתה הבחירה שלי גאונית. זה התחיל מהשירות: בעל המקום, שהבחין כי קר לי, מיהר להעביר את השולחן שלי למקום קצת פחות חשוף לרוח; המשיך בהפוך לא פחות ממצוין (12 שקל) ובמאפה שוקולד וחלבה (12 שקל) חם, טרי ולא מתוק מדי; ובסוף נגמר בפלוס הכי גדול של המקום - הקבועים. גרוזינית, כך התברר לי, היתה השפה שהם דיברו, והם היו מרתקים. מדי פעם הם דנו בלהיטות, לעתים צחקו בקול ולפעמים הלכו שניים מהם הצדה, להסתודד. בין לבין הם לא שכחו לספר גם לי בדיחות, בעברית, ולדאוג שהם לא מפריעים לי. הם לא הפריעו לרגע, הייתי יכולה לצפות בהם שעות, גם אם לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו. זה היה ערוץ 20 המדהים ביותר שיכולתי לצפות בו, והוא היה לידי, חי ונושם.

אנשים זה דבר מרתק, ולא תמיד חייבים טלוויזיה - או את קופרמן - כדי להיזכר בזה. לפעמים רק צריך לנסוע רבע שעה מהסביבה הטבעית, להרים את העיניים ולהביט. וזה לגמרי חינם

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה
למרות השלט של זגפרדו . זהו קפה ג'ו ברמת גן (צילום: אביעד הרמן - עכבר העיר)

בקטנה

סקס אפיל: ברור
אנשים: קבועים, אבל פתוחים לזרים שינקינאים
עיצוב: אולד סקול
שירות: בעל הבית עושה כבוד
הפוך קטן: 12 שקל
ליד ההפוך: חברה מצוינת
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: לנסות גם את עוגיות התמרים המעולות
שורה תחתונה: כמילותיו של מנחם בן - "נפלא"

קפה גו. קניון די מול, ז'בוטינסקי 1, רמת גן. טל' 7519434. פתוח: א'-ה' 6:30-19:00.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully