פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הימין והמדיניות היחידה

      לא נכחד. כבר הפסקנו להיות מופתעים מטענות אנשי הימין המובהקים כלפי מנהיגיהם. "אינכם מנהיגים את המדיניות שהבטחתם", נוהגים אנשי הימין להטיח במנהיגים שלהם. "אתם רופסים, אתם מגמגמים, בעתיד לא נבחר בכם". כך אמרו למנחם בגין ב?1978, כך אמרו לאהוד אולמרט, לציפי לבני, לאריק שרון, ועכשיו הם מזעיפים פנים מול בנימין נתניהו. העובדה שכל המנהיגים זכו לקבלת פנים דומה אומרת שיש בעיה אמיתית, והיא לא מצויה דווקא באופיים או בדיוקנם של המנהיגים.

      מדיניות ימין היא דבר פופולרי לעת בחירות. אז עומדים המנהיגים שכם אל שכם מול בוחריהם ומדברים על "כושר עמידה", על "חשיבות ההתנחלויות" ועל כך ש"ירושלים היא מחוץ למשא ומתן". אבל כאשר עולה ממשלת ימין לכס השלטון היא מיד מפנה גבה לחלק לא קטן מתומכיה. מדוע זה קורה? מה מקומה של האנומליה, שלפיה יש מדיניות ימין טרם בחירות אבל אין מדיניות ימין לאחר הבחירות?

      הנשיפות של חוטובלי בעורף

      ממשלה לא יכולה לאמץ מדיניות ימנית מובהקת, מכיוון שרק ממשלה סהרורית תאמץ את מה שחושבים חלק ממצביעיה. למעשה, ראש הממשלה מוצא עצמו מכותר עם בחירתו בכמה אמיתות מצערות. ראשית, אין בעולם עוד מדינות שכובשות טריטוריות ומנסות לספח אותן אליהן. הדיבור על "שטח משוחרר" ולא "שטח כבוש" טוב לחסידי חב"ד ולאיתמר בן גביר, אבל לא למדינת ישראל. שנית, אין בנמצא מדינה אחת בעולם שמכירה בירושלים השלמה כבירתה של מדינת ישראל.

      שלישית, לקהילייה הבינלאומית נמאס מהטקטיקה של "תהליך" ללא מהות. היא דורשת מימוש והתקדמות. רביעית, התביעות של העולם כלפי הפלסטינים צנועות יותר, כי הפלסטינים נראים לכל בר בי רב כאוכלוסייה המקופחת והדפוקה - כן, ככה זה.

      בנימין נתניהו הוא אדם נבון. הוא אמנם בא מבית רוויזיוניסטי, אבל הפך לאיש העולם הגדול. הוא מבין שישראל היא מדינה קטנה בלב מזרח תיכון ערבי, ואנו חיים בעולם שסבלנותו מתקצרת מול תמרונינו הממושכים. אבל בעורפו כבר נושפים המתנחלים ותומכיהם; חבורת חוטובלי ופייגלין בליכוד ועוד גורמים בימין הקיצוני. הם תובעים ממנו ליישם מדיניות אחרת, מדיניות שיש בה גאווה ולא כניעה.

      נתניהו יודע שביילין צדק

      נתניהו יודע את מה שאהוד אולמרט הבין - אין תוכנית אלטרנטיבית לשלום, אלא זו שיוסי ביילין חזר עליה פעמים אינספור. נכון, תוכנית זו מעוררת פלצות בקרב תומכי ימין מושבעים, אבל לא בקרב נתניהו וחבריו. גלעד ארדן ושאר השרים צריכים להחליט אם הם רוצים לאסוף כוח מגורמים שיובילו את ישראל לעברי פי פחת או לסייע לראש הממשלה לייצר מדיניות אחרת.

      אינני חושב שנתניהו מסוגל לבצע את המפנה המיוחל, אבל הוא נגרר אחריו באין ברירה. חשוב לקרוע את המסכה ולומר בבירור: אין מדיניות חוץ לליכוד. את זה מבינים נתניהו, ליברמן וברק, אבל דרוש אומץ לקרוע את המסכה הזאת מעל פני ציבור מוכה אשליה.
      מצע של ימין הוא דבר טוב למערכת בחירות. אבל הוא בלתי אפשרי לניהול מדינה. זו דילמה שאנו חיים איתה, ובינתיים לא נמצא לה פתרון.