בעוד שהמאבק למען בעלי החיים צובר תאוצה בחברה שלנו, גם הוויכוח בין הפעילים על הדרכים היעילות ביותר להציל בעלי חיים הולך וגובר. רוב הפעילים בוחרים להתמקד במישור שניראה להם היעיל ביותר, בין אם זה מול הממשלה והחוק, התקשורת או הצרכנים עצמם, שהם הכוח המניע את התעשיות שמנצלות בעלי חיים. ביום חמישי (3/12) יוקרן בסינמטק הרצליה הסרט "מאחורי המסכה" סרט המספר על פעילי החזית לשחרור בעלי החיים (ALF), שהם האנשים שמסכנים הכול את חירותם, רכושם ואפילו חייהם על מנת להציל את בעלי החיים מהתעשיות.
כדי להבין את אותם פעילים, צריך להבין כיצד פועלות התעשיות שמנצלות בעלי חיים. בתעשיות של ימינו, מינים מעוותים גנטית של בעלי חיים מורבעים בצורה המונית, כשכל תכלית חייהם היא סבל ומוות. לדוגמה, רק השבוע בישראל, בג"ץ פסק על הקפאה זמנית של הרפורמה בתעשיית הביצים, שמטרתה לבנות כלובי סוללה חדשים, שהם מתקני עינוי שאין כדוגמתם עבור תרנגולות בתעשיית הביצים. אם כלובי הסוללה אכן יצאו משימוש בישראל, הדבר יוכל למנוע חלק מהסבל של התרנגולות אבל זה לא יעזור לאותן 7 מיליון תרנגולות שכלואות וסובלות עכשיו, ברגעים אלה ממש, בתעשיית הביצים בישראל.
איום הטרור מספר 1
כדי לעזור לבעלי החיים, הפעילים פורצים למשקים ולמעבדות ומשחררים אותם. לעתים קרובות הם גם הורסים את המקום, על מנת למנוע את המשך הפגיעה בבעלי החיים הבאים, לפחות לתקופה מסוימת. העיקרון המנחה אותם הוא עיקרון שבחברה המתועשת נוטים להתעלם ממנו: חיים קודמים לרכוש, ולכן כשהרס רכוש מביא להצלת חיים, יש לעשות זאת. פעילי החזית מדגישים שהם פוסלים כל פעולה שעלולה להביא לפגיעה בבעל חיים כלשהו, אנושי או לא-אנושי, גם אם הסיכוי לפגיעה הוא קטן.
פעילות החזית היא אינה חוקית, ורבים מהפעילים המרואיינים בסרט ישבו בכלא כתוצאה מפעולתם. בעוד שרבים מהם מוכנים לשלם את המחיר, היחס האטום של רשויות ארצות הברית, לכאורה מעצמת הדמוקרטיה הגדולה ביותר, מעורר חלחלה. החזית לשחרור בעלי החיים נחשבים כ"איום הטרור מספר 1", תוך שימוש ציני בפחד ובבהלה שאחזו בתושבים בעקבות אירועי 11 בספטמבר. רוב הפעולות למען בעלי חיים אינן חוקיות בארצות הברית, מכיוון שהן פוגעות כלכלית בתאגידי המזון מהחי (רכוש קודם לחיים, ולא להפך) שאוחזים בצוואר הממשל. אפילו שידור בטלוויזיה של תכנים שנחשבים מעודדי צמחונות, אינו חוקי.
אחד מגיבורי הסרט הוא ג'ון פלדמן, סולן להקת "גולדפינגר". פלדמן מספר כי לאחר שהשתתף בהפגנה עם אשתו, הם חזרו הביתה ומצאו אותו מוקף בניידות, ואת כול תכולת ביתם, כולל מגירת התחתונים, מפוזרת לכול עבר בחיפוש אחר "ראיות". אירוע זה הוביל את פלדמן לאבד סופית את אמונו באנשים שהוא האמין שתפקידם הוא להגן עליו, ולכתוב את השיר "מאחורי המסכה" (Behind the Mask), שהפך לשיר הנושא של הסרט.
התייחסות לפעילים כטרוריסטים הנה אבסורדית, כמובן, מכיוון שלא רק שהם אינם פוגעים באף אחד, אלא בעצם הם מצילים חיים בניגוד לתעשיות. מלבד הקורבנות הלא-אנושיים הרבים, אחת מאלה ששילמו את המחיר על אטימות התעשיות היא ג'יל פיפס, פעילה אמריקנית לזכויות בעלי חיים. ננסי פיפס, אימא של ג'יל ופעילה בעצמה, מספרת על הפגנה שבה השתתפה בתה נגד המשלוחים החיים הובלת בעלי חיים באוניות או בקרונות צפופים, ללא אוכל או מים, לעתים במשך מספר שבועות. במהלך ההפגנה, התקרבה למקום משאית שהובילה עגלים אל מותם.
כמה מהמפגינים וג'יל ביניהם חסמו את המשאית בגופם, מתוך הנחה שגם אם למשטרה ולנהג לא אכפת מחיי העגלים, הם לא יסכימו לסכן חיי אדם. אולם השוטרים לא הורו למשאית המתקרבת להאט, והנהג לא האט מיוזמתו. ג'יל נדרסה למוות.
לפני שצפיתי בסרט לראשונה לפני כשנתיים, הייתי בטוח שהוא יגרום לי לפהק ולהירדם, כדרכם של סרטים תיעודיים אך הסרט מרתק ומעניין ביותר, ואי אפשר לצאת ממנו אדישים. אני אמעיט מערכו אם אגיד שהסרט תזזיתי ומותח כמו סרט פעולה משובח, מכיוון שכול התרחישים בו הם מציאותיים, כשחיים וחירות של בני אדם ובעלי חיים תלויים על הכף. ובכול זאת, אי אפשר שלא להתפעם מול עוז רוחו של קפטן פול ווטסון מארגון Sea Shepherds, שחוסם עם אונייתו הקטנה את דרכה של ספינת צייד מסחרית, ומצהיר: "אני אזוז מדרכך כשאתה תפסיק לרצוח לווייתנים".
אחרי ההקרנה יתקיים דיון בהשתתפות קובי מאירוב, פעיל ישראלי שישב בכלא לאחר שהציל חיות ממעבדה.
