אני יכול להבין את המתנגדים לעסקת שליט. טיעוניהם אינם מצוצים מן האצבע. זו עסקה שיש בה משום כניעה לאלימות ולסחיטה. היא תחזק את הגרועים שבאויבינו, אנשים המשתמשים באלימות חסרת הבחנה כדי להשיג את מטרותיהם המפוקפקות, ותחליש את הגורמים הפרגמטיים בצד הפלסטיני. היא תחשוף שוב את נקודת החולשה שלנו, ועלולה להזמין חטיפות נוספות כדי להביא לשחרור אסירים או להשגת מטרות אחרות. היא תשחרר אנשים העלולים לשוב ולפגוע בנו. היא תראה לפלסטינים כי אסיריהם אינם משתחררים בעקבות מהלך של שלום אלא עקב אלימות, וכי זו לכאורה הדרך הנכונה לפעול מולנו.
אני יכול גם להבין את מי שתומך בעסקה, אפילו בלי לדעת מי ישוחרר במסגרתה מבתי הכלא הישראליים. מדובר במחויבות עמוקה של המדינה לחייליה. במחויבות למשפחת שליט שכבר ידעה שכול. מדובר ברצון לאותת לכל המשרתים מטעם המדינה כי היא לא תפנה עורף למי שנשאר מאחור. החולשה הישראלית היא גם העוצמה הישראלית והתחושה היא שברגעים כאלה כולנו משפחה אחת הרוצה לראות מחדש את בנה שנחטף.
אני סבור כי בכל מצב שבו ישנה אפשרות סבירה לשחרר חטוף במבצע צבאי - המבצע הצבאי עדיף. אני סבור שכאשר מדובר בחללים ישראלים מול אסירים פלסטינים - אסור לבצע עסקת חליפין. אני מאמין כי אי אפשר לקבוע שכל שבוי ישראלי ישוחרר ב"כל מחיר", משום שהדבר מעניק לאויבינו סוג של המחאה פתוחה לדרוש מאיתנו מחירים בלתי סבירים. בסופו של דבר, על רקע הקריטריונים הללו, אני מאמין בצורך לקיים משא ומתן תקיף עם חמאס על שחרורו של שליט ומצטרף לתומכי העסקה.
לא להונאה העצמית
אבל, אינני מוכן לקבל את האמירות הנשמעות לאחרונה, כולל מכיוונו של שר הביטחון אהוד ברק, ברוח "פעם אחרונה וזהו". כלומר, עד עכשיו זה היה בלתי מוסדר וללא קווי מדיניות ברורים מראש, ואילו מעתה, יום לאחר שחרורו המקווה של גלעד שליט, הכל ייראה אחרת. כאילו מעתה אויבינו יידעו בדיוק מה אפשרי ומה בלתי אפשרי ולא נידרדר שוב לסוג כזה של משא ומתן ממושך שבסופו אנו מוותרים על מה שלא העלינו בדעתנו לוותר בתחילתו.
זו עמדה של הונאה עצמית. היא פתטית, ילדותית ובלתי מעשית. לא שאני מפקפק בכנות המבטאים אותה, וייתכן שהיא מוצגת כדי לשכנע את הבלתי משוכנעים לתמוך בעסקה מתוך הבטחה שעסקה כזו לא תחזור על עצמה - אבל בעיני זו עמדה חסרת אחריות, בייחוד כשמבטאיה הם מקבלי החלטות.
גלעד שליט איננו החטוף האחרון, ולא רק משום שעצם שחרורו יגביר את התיאבון לחטוף נוספים. כל עוד לא יהיה שלום בינינו לבין הפלסטינים - יהיו בינינו תופעות אלימות וחטיפה היא אחת מהן. הניסיון לממש במציאות קוד מוכן מראש למקרי חטיפה הוא חסר סיכוי, וכל מקרה יצטרך להיבחן לגופו לנוכח המציאות באותה שעה. במקום להבטיח לעצמנו הבטחות שווא על הפעם האחרונה, מוטב שנעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך ונבין כי עד אז נצטרך למצוא את עצמנו מתלבטים בדילמות מסוג סוגיית שליט.