לפני מספר ימים הגישה פרקליטות המדינה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתו נגזרו על אסעד שיבלי תשע שנות מאסר בפועל. הרקע לאירוע היה נהיגה פרועה בטרקטרון ערב יום כיפור לפני שנתיים, שהובילה למותה טל זינו בת השנתיים. הפרקליטות לא שבעה נחת מגזר הדין "המקל" לטעמה, הגישה ערעור לבית המשפט העליון וטענה בין השאר כי "הטרקטורון שימש לבסוף ככלי נשק של ממש, שגרם לאובדן חייה של המנוחה. נסיבות אלה מצדיקות הטלת עונש מאסר חמור מאוד, חמור במידה רבה מזה שנגזר על המשיב".
נדמה כי העונש שהוטל על שיבלי במקרה זו חמור ביותר וחורג מרמת הענישה המקובלת בבתי המשפט. לצורך השוואה עיינתי בעשרה פסקי דין, שניתנו נגד נהגים בעבירת הריגה בגין תאונות דרכים, ומצאתי כי רף הענישה נע בין שנה וחצי לבין שמונה שנות מאסר. כבר עתה אציין, כי העונש החמור ביותר של שמונה שנות מאסר, הוטל גם הוא נגד נהג ערבי מטייבה שהיה אחראי למותם של בני זוג, שעה שחצה צומת ברמזור אדום. לעומת זאת, נהג יהודי (רועי עמרם ) שהיה אחראי למותם של שלושה בני אדם לאחר שנסע במהירות מופרזת, נידון לחמש שנות מאסר בפועל. עמרם לא היה היחיד: שלומי יעקב הורשע בהריגת נהג אופניים, שחצה מעבר חציה, ונידון לחמש שנות מאסר בפועל. ששון רחמינוב, שהורשע בנהיגה בשיכרות ובהריגה של נוסעת שנסעה לפניו ובגרימת חבלה חמורה לשאר נוסעי הרכב, נידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל. חיים שלומוב הורשע בהריגה של חברו הנהג, לאחר ששניהם היו שיכורים והוא נתן לחברו לנהוג שעה שלא היה לו רישיון נהיגה. בית המשפט שלח אותו ל-20 חודשי מאסר בפועל בלבד.
השופטים לא באו מכוכב לכת
אלה הן העובדות, ותפקידכם להסיק את המסקנות לבד לפי שמותיהם ומוצאם של המורשעים. שופטים, עורכי דין ומשפטנים נוהגים לומר שכל ממקרה ונסיבותיו המיוחדות, אולם מכבסת מלים זו היא כסות להטיית המשפט ולריבוע המעגל, לרבות מעגלי הצדק .
הגזענות פושה בכל מקום ואינה פוסחת גם על בתי המשפט ומערכת אכיפת החוק בכל אגפיה והסתעפויותיה, החל משוטר התנועה שעומד בצומת ומפעיל שיקול דעת מתי להזהיר ומתי לרשום דו"ח תנועה, דרך המשטרה החוקרת ומגלה יד ברזל נגד ערבים ועד לתביעה הפלילית, שבוחרת את סעיפי האישום המחמירים וקובעת באילו מקרים יש לעשות עסקת טיעון ומתי יש לערער. אשר לבתי המשפט, שופטים אינם באים מכוכבי לכת, יש מהם את האדם הישר והערכי ויש מהם את המתנחל השורשי, שעשיית הצדק לגויים ממנו והלאה .
משפטנים מעונבים נוהגים לכנות תופעה זאת "הבחנה מותרת" , נועזים יותר קוראים לכך "אפליה לא מוצדקת", סוציולוגים הוגנים קוראים לכך פשוט גזענות, ואין בילתה. אני עיינתי שוב ושוב בפסק הדין ולא מצאתי הסבר ענייני לסטייה הברורה מרמת הענישה המקובלת במקרים אלה. ייתכן כי פשעו של שיבלי הוא עצם העובדה ששמו הוא שיבלי,והוא התחצף והלך לעשות חראקות בערב יום כיפור בשכונת היאפים של מסחה, שלימים נקראים כפר תבור .
הכותב הוא יו"ר "אתג'אה" , איחוד העמותות הערביות