מהקרת לכרך: אוטובוס

.


עליתי על קו 21 בדרך להדר יוסף. למרות מזג האוויר הסגרירי ששרר בחוץ, באוטובוס היה חם. התיישבתי במושב האחורי והסתכלתי איך הבניינים מתחלפים בכבישים ובמדשאות של גני התערוכה ובלונה פארק. שוב נזכרתי שאני לא חובבת אוטובוסים.

יום שמש קיצי, אני בהריון מתקדם, נוסעת עם הבכור לצהלה באוטובוס. הוא חובב אוטובוסים, הבן שלי. לא יודעת מה יש לילדים אבל כולם רוצים לאוטובוס, כמו החיבה שלהם לטרקטורים, דחפורים, משאיות וכל מיני כלי תחבורה שעד שלא היו לי בנים לא ידעתי על קיומם. מבחינתם, ללחוץ על הכפתור האדום של הפעמון זה כמעט שווה ערך ללחיצה על הכפתור שמשלח את פצצת האטום. וככה, בחגיגיות של הנסיעה באוטו הענק, אנחנו יושבים יחד במושב האחורי.

המפגש הצפוף עם אנשים זרים הוא לא בדיוק מהחביבים עלי. לזה מתלווה החשש שמישהו יזהה אותי וברגע זה ממש, כשחם ומחניק לי, הוא בוחן אותי בפרוטרוט ואחר כך בערב יספר לאישתו: "לא ברור מה הקטע שלה, היא ממש לא יפה במציאות". הרחובות החולפים גורמים לי לאיזה ניתוק לרגע.

את עיניי לוכדת הומלסית צעירה לבושה סמרטוטים, ביניהם חצאית מיני צהובה ובורקת. כבר יצא לי לראות אותה חוצה את רחוב שינקין בצעדים כושלים. האוטובוס מלא עד אפס מקום, היא מפלסת דרכה בין האנשים הדחוסים. פתאום בלימה. הנהג משום מה החליט לעצור בבת אחת וללא הודעה מראש. החצאית הצהובה מחליקה ממקומה וחושפת ישבן גרום.

למראה האישה החשופה, קולות צחוק בוקעים מכל עבר, כמו בחלום בלהות בגיל התיכון. הצחוקים בלתי נשלטים, מתגלגלים. אישה כהת עור מתפוצצת מצחוק וכך גם עוד אישה עם משקפיים עגולים. הבן שלי, שעסוק במשחק בפלאפון שלי, שואל: "אמא, למה כולם צוחקים?"

ההומלסית מצדה מושכת בידיים רועדות את החצאית בחזרה למקומה. כסא מתפנה בדיוק לצידה והיא מתיישבת. היא מכסה את ראשה בשקית נייר חומה לכל יתר הנסיעה.

אנחנו חוצים את הגבול הצפוני. האוטובוס עובר את גשר הירקון ומתחתיו הנחל החום מרהיב לרגע. שיחות פלאפון רמות מכל עבר, לפחות שלוש במקביל. אחת מדברת על פרידה, אחרת – שלובשת חליפה צמודה מדי – מספרת על ניסיונות פיתוי לבחור שהעדיף לראות כדורגל, ועוד אחד, קולני במיוחד, לא נרדם כבר כמה ימים ולוקח כימיקלים למיניהם. בדיוק כשהמוח שלי כבר עומד לעוף ואני שוקלת תנוחת ג'ודו שראיתי את הבן שלי עושה, הנהג מבצע עוד בלימה חזקה.

כאב פתאומי תוקף אותי בבטן ואני מרגישה צורך עז להקיא. אני מושכת את הבן שלי ביד. "אמא, מה? לא הגענו עוד," הוא שואל ואני רק מסמנת בתנועות ידיים מבוהלות שעכשיו יורדים. בקושי מצליחה להוציא את המילים מהפה, אני אומרת לנהג, "תעצור עכשיו או שאני מקיאה לך באוטובוס". הוא עוצר, אנחנו יורדים, מוצאים את עצמנו בנקודה בודדת, קצת אחרי הלונה פארק. בההההההה.

אני מחליטה לשנות כיוון לחדר מיון כדי לראות שלא נגרם נזק לעובר. אנחנו נפרדים מהאוטובוס ויושביו הסקרנים. להתראות לך אוטובוס גדול, ברוכה הבאה מונית חביבה.