עובד כמו כלב - הבריחה

בין מסמכיו של אריה שמידט ז"ל נמצא פרק נוסף, המתאר עוד מחוויותיו של אלווין. פרק 40 ואחרון

  • כלבים
  • כלבי נחייה
אריה שמידט ז"ל

כולם כועסים עלי. גבי צעקה עלי נורא, ואריה בקושי דיבר מרוב כעס. הם בכלל לא הבינו אותי. אני התכוונתי לטוב, ויצא מזה רק רע. ממש לא הבינו אותי. השעה הייתה שעת אחר –צהריים מוקדמת של יום שישי אחד. אריה ואני תרגלנו קצת תרגילי משמעת בחצר, ולאחר מכן שיחקנו עם אחד המקלות שאנחנו מסתירים מתחת לשולחן הנמצא סמוך לדלת הבית. על השולחן העשוי משלושה חלקי גזע עץ, נוהג אריה להבריש את פרוותי. אני מאד אוהב את זה. זה גם נעים, וגם עושה לי פרווה מבריקה.

בכל פעם שהבאתי לאריה את אחד המקלות והנחתי אותו לרגליו הוא התכופף, הרים אותו וזרק רחוק ככל שיכל. הוא זורק לא רע, אבל עם ארנית יותר כיף לשחק. אחד המקלות נזרק לכיוון היציאה מהחצר שלנו, קרוב מאד למדרכה. רצתי לכיוונו וממש כשהורדתי את ראשי לקרקע כדי להרימו, משב רוח פתאומי הביא עמו את הריח החריף המוכר: חזירי הבר הגרים בוואדי שוב התקרבו לביתנו. "זה הזמן ללמד אותם לקח!" חשבתי לעצמי, עזבתי את המקל ופתחתי בריצה מטורפת אל הוואדי. "אתפוס אותם הפעם ואבהיל אותם כל כך שלא יתקרבו יותר לביתנו", חשבתי מבלי להאט את ריצתי המהירה.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

מה חזירי בר עושים בחיפה?

בכל לילה שאריה ואני יוצאים לסיבוב אחרון לאותו יום, אנחנו נתקלים בהם. הם גרים בוואדי שליד ביתנו ושם הם צריכים לטייל. אבל לא! הם עולים לרחוב, צועדים עם גוריהם בתהלוכה, מפחידים אנשים והכי מפחידים את אריה. פעמיים כבר קרה שממש התנגשו בנו. הם גדולים ומסריחים, ומשמיעים קולות לא נעימים. אני חושב שאריה אפילו פוחד מהם. אני מרגיש את זה בהליכתו הלא בטוחה, כשאנחנו יוצאים בלילה לסיבוב.

"צאו לסיבוב בשעה מוקדמת יותר, כשחזירי הבר עדיין לא יוצאים מהוואדי ועולים לרחוב", אמרה גבי לאריה, יותר מפעם אחת.
"לא גבי", ענה אריה. "אם נצא מוקדם, אלווין יצטרך להתאפק הרבה שעות עד הבוקר, וזה בוודאי לא נעים לו!".

הוא צודק. זה באמת מאד מציק אם רוצים פיפי וצריך להתאפק הרבה זמן. אריה מאד דואג שארגיש נח ולא אהיה לחוץ, אז גם אני צריך לדאוג לו. הפעם אגרש את כל חזירי הבר המטרידים האלו. הבית שלהם בוואדי, אז שיישארו שם ולא יטרידו אותנו. רחוק מאחורי שמעתי את קולו של אריה, קורא לי.

"אני כבר חוזר, אריה!" חשבתי והמשכתי לרוץ. הוא תמיד יודע מה אני חושב. את ריח החזירים הקרובים כל גור יכול להריח, אז הוא בוודאי הבין לאן אני רץ. המדרכה הסתיימה ופניתי בזריזות אל דרך העפר המובילה לוואדי.

הגלמים הגדולים

"הנה הם, הגלמים הגדולים הללו!", פתחתי בנביחות רמות, תוך שאני סוגר את פער המרחק שבינינו. שני חזירי-הבר שחפרו ברגליהם הקדמיות באדמה היבשה הרימו לרגע את ראשיהם, הביטו אלי לשנייה ופתחו בדהרה אל סבך השיחים שבעומק הוואדי. המשכתי לרוץ וגירשתי אותם רחוק ככל האפשר. כאשר נעלמו במורד ההר עצרתי, אך המשכתי לנבוח נביחות נוראיות.
שילכו מכאן ולא יחזרו. נשימתי הייתה כבדה מרוב מאמץ.

"אני חייב לחזור לכושר," חשבתי לעצמי. "אנחנו לא מתאמנים מספיק וזה נותן את אותותיו". נשימתי החלה לחזור לקצב רגיל, כשלפתע שמעתי מכונית עוצרת בחריקת בלמים, ודלת נטרקת. זקפתי את אוזני בסקרנות. צליל המשרוקית של אריה נשמע למרחוק. קמתי ממקומי והתחלתי לחזור לכיוון הבית. לפתע שמעתי את קולו של אסי, חוזר וקורא בשמי: "אלווין, אלווין! איפה אתה?!". התחלתי למהר לכיוון היציאה מהוואדי, כשלפתע ראיתי את ארנית מחפשת משהו בין השיחים. כשהבחינה בי, הזדקפה ואמרה בכעס: "אלווין, בוא מיד לכאן! כלב רע! אבא מאד דואג! למה ברחת?"

אבל אני לא ברחתי, חשבתי, נעלב. "אתם לא הרגשתם את ריח חזירי הבר? רק רציתי להבריח אותם וללמדם לקח, אחת ולתמיד". אסי הגיע בריצה ותוך שהוא מחבר את הרצועה לקולר שלי, נוזף בי ללא הפסקה. בקצה העליון של דרך העפר הופיעה גבי, כולה נרגשת ומתנשפת מרוב מאמץ. המשרוקית של אריה בידה.

"נראה לי שפישלתי", חשבתי לעצמי. הם כנראה לא מסוגלים להריח מרחוק את חזירי הבר, ולא הבינו למה רצתי לוואדי, וחושבים שברחתי. מה פתאום לברוח?! ומה יהיה על אריה אם אברח? מיד אחרי בחינת סיום הקורס, בבית-עובד, כשעמי ליטף את ראשי בחיבה הוא התכופף אלי ולחש: "אלווין, מהיום אתה צריך לשמור על אריה. אל תשכח זאת לעולם!". מה פתאום לברוח?! אני כלב נחייה אחראי ולא אאכזב את עמי.

"מזל שמצאנו אותו!", אמרה גבי לארנית ואסי. "אבא ממש חיוור מדאגה". מרחוק ראיתי את אריה, עומד בכניסה לחצר שלנו ופניו חיוורות. "אבא, מצאנו אותו!" צעק אסי מרחוק, לכיוונו של אריה. קומתו של אריה הזדקפה לפתע. פיו התעוות בחיוך מאולץ. התקרבתי אליו בחשש מה. הוא התכופף אלי וחיבק את צווארי בחוזקה.

"למה ברחת, ילד? לא טוב לך איתי?", הוא לחש אל אוזני. "אני אוהב אותך כל כך! למה ברחת?"
"אבל לא ברחתי, אריה!", חשבתי, "רק רציתי להבריח את חזירי הבר. מדוע אתם לא מבינים אותי? אני צריך למצוא דרך טובה יותר לתקשר עם בני אדם. הם עדיין לא מספיק מפותחים כדי להבין אותנו, כלבי הנחייה. לעולם לא אעזוב אותך, אריה. אל תדאג, לא אעזוב אותך לעולם!", חשבתי, בתקווה שאת המסר הזה הוא יבין.

ארנית ואסי נפרדו מאיתנו, נכנסו למכוניותיהם ונסעו. גבי, אריה ואני , נכנסנו הביתה בשקט. בקצה גרם המדרגות, עמד שלג והסתכל עלי בעיניים מאשימות. "הפעם פישלת בגדול, ידידי", סינן לעברי בין שיניו הדקות, הניף את זנבו המפואר אל על, סובב את גבו אלי ונעלם בצעדיו החתוליים במרפסת הגדולה.

התכוונתי לטוב ותראו מה יצא, חשבתי לעצמי והלכתי בעצב לחדרי. "אני חייב למצוא דרך טובה יותר לתקשר עם בני אדם", רטנתי בשקט ושכבתי על מזרוני, כדי לחשוב על העניין.

תודה למשפחתו של אריה שמידט ז"ל, על אשר שיתפה אותנו בפרק האחרון של הטור "עובד כמו כלב".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully