ההחלטה על הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות איחרה לבוא, והיא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. אולם גם ככזו ראוי לברך עליה. חבל שהמהלך הוא פרי לחצים אמריקאים ואחרים בלתי פוסקים, ולא צעד יזום וולונטרית על ידי ממשלת ישראל. זאת מכיוון שעצירת המפעל ההתנחלותי הוא קודם כל אינטרס אסטרטגי ישראלי מובהק.
בדומה להכרזתו של נתניהו על שתי מדינות הכרזה שאחריה באו הסתייגויות למכביר שהלכה למעשה רוקנו מתוכן את ההצהרה המרכזית - כך גם הפעם, הקפאה זמנית וחלקית. נתניהו מדלג מעל שלוליות, הוא איננו חוצה את הרוביקון.
חלום ארץ ישראל הוא הסיוט של מדינת ישראל. המשאבים שגוזלות ההתנחלויות ניכרים היטב בדלדולן של כל מערכות החיים במדינת ישראל. ההשלכות של הקמת "מדינת מתנחלים" בצידה, ועל חשבונה, של מדינת ישראל הן הרות אסון ובעלות השלכות הרסניות, גם - ואולי אף בעיקר - על הזירה הנורמטיבית שחוסלה כליל ועל שלטון החוק שנפרע. הצבא אף הוא התעורר למציאות שבה פקודים בו שואבים את הסמכות מהרב ולא מהרוב, קל וחומר לא מהמפקד. ההתפרקות אינה רובצת לפתחנו - היא כבר כאן זה מכבר.
למה צריך את האמריקאים כדי להבין זה? למה המחיר היחידי שנלקח בחשבון הוא המחיר הבינלאומי? המחיר הפנימי איננו כבד מנשוא? אין בירושלים די שכל ממשלי ישר שמסוגל לפעול גם בהעדרם של לחצים? אינני שותף למשאלה / אשליה שאובמה והקהילייה הבינלאומית יצילו אותנו מידי עצמנו. זה כנראה לא יקרה. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים להיות אדונים לגורלנו ולעצב את עתידנו על פי החזון ולא החיזיון. לפי הטקסט המכונן של תקומתנו - מגילת העצמאות, ולא מגילת איכה.
הבידוד של ישראל רק הולך ומחריף
מדינת ישראל קמה מכח תמיכה בינלאומית יוצאת דופן בהיקפה. זו החלה להתכרסם בהדרגה מאז כבשנו עצמנו לדעת. שני שליש מחייה מכלה ישראל על מפעל קולוניאליסטי, שנותר מחלוקתי הן מבית והן מחוץ. פוליטיקאים ישראלים שמנסים להביא את דברם בעולם נתקלים בקיתונות של רותחין. מפלס העוינות כלפינו נמצא במגמת נסיקה והבידוד רק הולך ומחריף. אפשר אם כי לא רצוי להתייחס לתופעות הללו בביטול או לחילופין לתלות את העליהום באנטישמיות. אלא שאי הנחת וההסכמה עם דרכה של ישראל היא נחלתם גם של הטובים שבידידנו. מוטב אולי כבר להבין שאנחנו בבעיה.
המדינה הדו-לאומית מתדפקת בשערינו, הגלישה לאפרטהייד רובצת לפתחנו, ובירושלים הצליחו להגיע להסכמה על הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות.זו דרמה זוטא. בסך הכל מקדמה והבטחה לפירעון עתידי, שעוד יש להמתין לו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מהלך לפי שעה בקטנות, בהיסוס, כמעט בדשדוש. לא ניכרת בהתנהלותו מדינאות, והחזון והמעוף נעדרים ממנה אף הם. פוליטיקה של "יום קטנות". גם אם השתנה, נתניהו לא שינה את עמדותיו היסודיות עד כדי יכולת ליצור בסיס למשא ומתן רציני עם הפלסטינים.
נתניהו נהנה מתמיכה ציבורית ופוליטית רחבה. מרחב התמרון וחופש התנועה שלו גדולים. אלה נכסים משמעותיים מדי מכדי לבזבזם על הישרדות פוליטית. על נתניהו, במקביל להקפאת הבנייה, לפתוח במשא ומתן מואץ ותכליתי עם הפלסטינים, ולהתניע תהליך מדיני אמיתי. האתגר שלו איננו להדוף לחצים מאמריקה - אלא להציל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יכול. השאלה אם הוא רוצה. לפי שעה מתקבל הרושם שמשיכת הזמן היא האסטרטגיה המדינית שלו, והניסיון לקיים איזושהי דינמיקה מדינית הופכת מטרה בפני עצמה. תהליך לשם תהליך ולא לצורך תוצאה.