פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העיתונות הקומוניסטית עוד נושמת

      "דבר", "על המשמר" ודומיהם אמנם נפחו את נשמתם בתחרות עם הקפיטליזם, אך המפלגה הקומוניסטית לא נכנעה. העיתון "זו הדרך", בעריכת תמר גוז'נסקי, משגשג מתמיד

      בעידן שבו העיתונות המודפסת נלחמת על חייה, והמו"לים מחפשים אחר כל דרך אפשרית להגדיל את התפוצה ולהחזיר את המפרסמים הביתה, ניצב איתן עיתון אחד, חף מכל שיקולים מסחריים, שמפיץ את דעותיו הלא פופולאריות כבר למעלה מ-45 שנה. הוא אמנם כולל רק ארבעה עמודים, הכותבים בו לא מקבלים שכר והתפוצה לא עולה על אלף אנשים, אך את האש שמניעה אותו קשה לכבות. האנשים שיוצרים את "זו הדרך", העיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, פה עד המהפכה. יקח כמה שייקח.

      "זו הדרך" נוסד ב-1965, כבן החורג של "קול העם", העיתון היומי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור לראשונה ב-1937. באותה שנה התפצלה המפלגה לשתי קבוצות. הקבוצה שביקשה לבחון מחדש את הנאמנות לברית המועצות על רקע תמיכתה בגורמים ערבים, והקבוצה השניה, שהורכבה בעיקר מקומוניסטים ערבים ופעילים יהודים אנטי ציונים. השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי, ואילו הפלג שתמך בברית המועצות שכלל בין היתר את תאופיק טובי, מאיר וילנר, תאופיק זיאד ודוד חנין (אביו של ח"כ דב חנין), החליט להקים את רק"ח - רשימה קומוניסטית חדשה. "קול העם" נשאר בידי מק"י וברק"ח החליטו להקים עיתון מתחרה. השם שנבחר היה "זו הדרך", ווילנר מונה לעורך.

      "קול העם" הלך לעולמו בשנת 1975 אולם "זו הדרך" המשיך לשגשג ובעיקר לבעוט בממסד. העיתון, שהופץ פעם בשבוע, הפך לבמה המרכזית לכל מה שנוגע לזכויות עובדים, מאבקים חברתיים, התנגדות לכיבוש הישראלי בשטחים ולסרבנות לשירות בצבא. העיתון התרחב וכלל מדור של ספרות ואמנות עם ביקורות תרבות על הצגות, קונצרטים, ספרים ושירה, בעיקר מהמדינות הקומוניסטיות. מדור כלכלה שניסה להציע אלטרנטיבות לגל הקפטיליסטי ששטף את העולם, מדור ספורט וחדשות בינלאומיות, שכללו סקירה של המתרחש בארצות הקומוניסטיות. התפרסמה גם פינת "הידעת?", שכללה ידיעות מדעיות קצרות בנוסח "שיטה חדשה לריפוי טחורים" "ידיים שנקטעו חוברו מחדש" וכדומה מצאה עצמה בין כותלי העיתון.

      ניו ז'ורנליזם

      השינויים שחלו בעיתונות הישראלית בשנות השמונים לא פסחו גם על "זו הדרך", וגם שם החלו להופיע כותרות גדולות, להשתמש בוויזואליה ולתת במה לכותבים צעירים ומושחזים. כל אלו הגדילו את קהל התפוצה והפכו את העיתון לקול החתרני ביותר נגד הממסד. רק שם אפשר היה למצוא מדורים כמו "השבוע בכלא הישראלי", שדיווחו על שמות החיילים הישראלים שנכנסו לכלא הצבאי מכיוון שסירבו לשרת בשטחים, או המדור "ילדים פצועים בשטחים" שדיווח בעקביות על הילדים הפלסטינים שנפצעו כתוצאה מפעילות צה"ל.

      בעקבות משבר כלכלי שפקד את העיתון בשנת 2001 הוא צומצם בצורה ניכרת, אבל בשנה האחרונה זוכה העיתון לעדנה מחודשת. תמר גוז'נסקי, שהחליפה את וילנר בעריכת העיתון בשנת 1984, ועורכת אותו עד היום, תולה את התתעניינות המחודשת בעיקר בהייפ שנוצר בבחירות המוניציפליות האחרונות סביב מועמדתו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב. "אין ספק שההתמודדות של דב הביאה קהל חדש של קוראים. מספר הקוראים הולך ומתרחב וכך גם מספר האנשים שפונים אלינו ומבקשים לכתוב עבור העיתון. אנחנו מנסים להרחיב את טווח הנושאים בעיתון ולהכניס יותר מאמרים על סביבה, אינטרנט והיסטוריה. הקמנו גם אתר אינטרנט שמתעדכן על בסיס יומי. יש היום אלפי כלי תקשורת ולכן אנחנו משתדלים לתת לעיתון ייחוד כי אנחנו יודעים שרק אם נבנה עיתון מיוחד עם ערך מוסף האנשים יקראו אותו", היא מספרת.

      לא מפחדים מחרם מודעות

      סיבה נוספת היא המאבקים החברתיים הרבים המתחוללים בארץ, והעובדה ש"זו הדרך" הוא אחד מכלי התקשורת הבודדים שבהם אפשר לקרוא עליהם. "בניגוד לכלי התקשורת האחרים, אנחנו משוחררים משיקולים מסחריים ואין מעלינו בעלי הון עם אינטרסים שקובעים לנו מה לפרסם ומה לא. אני זוכרת שבזמנו יצאה כתבת שלנו לסקר שביתה של נהגי אוטובוסים של דן. כשהם שמעו שהיא עיתונאית הם אמרו לה 'בשביל מה את רוצה לראיין אותנו? היו פה עיתונאים לפנייך אבל אף כתבה לא פורסמה משום שדן איימה שהיא לא תפרסם מודעות בעיתונים'. אין צורך לציין כמובן שהכתבה על השביתה כן פורסמה אצלנו", מדגישה גוז'נסקי. הגיליונות שהכי ריגשו את ג'וזנסקי הם אלו של אחרי מלחמות. "הגיליונות שהכי שמחנו לעשות אותם הם גיליונות של מלחמות שהסתיימו. גם הגיליון של הקמת חד"ש ב-1977 ושל תוצאות הבחירות של עיר לכולנו היו מרגשים. נכון שאנחנו בעיקר עסוקים בלבקר אבל אם קורה אירוע משמח בארץ או בעולם ואנו כותבים עליו זה תמיד מחמם את הלב"

      עוד לובשים חולצות של צ'ה

      נועה לוי, בת 26, פעילה במק"י וקוראת נאמנה של "זו הדרך", אומרת כי עבורה העיתון הוא כלי שבאמצעותו היא מתעדכנת בפעילות השוטפת של מפלגת חד"ש ובמאבקים חברתיים המתרחשים בארץ ובעולם. "יש בעיתון דיווחים על נושאים שאי אפשר למצוא בשאר כלי התקשורת ומהבחינה הזו זו הדרך הוא עיתון חובה לכל מי שרואה עצמו כאיש שמאל שנושאים חברתיים הנוגעים לליבו". לוי , כמו רבים מקוראי העיתון הצעירים היתה רוצה לראות את העיתון חוזר לימיו היפים ומכיל בתוכו מדורים נוספים. לדבריה, אחד היתרונות הגדולים של העיתון הוא העובדה שהעיתון הוא כלי התקשורת היחידי בעברית שמסקר מאבקים והתרחשויות שונות בחברה הערבית בישראל. "קשה מאוד להשיג אינפורמציה על החברה הערבית באינטרנט, למי שלא קורא ערבית".

      ערן הדס הוא אחד הכותבים הצעירים שהצטרפו לאחרונה למערכת "זו הדרך". הדס כותב על נושאים כגון טכנולוגיה ואינטרנט, אולם "משתדל תמיד להכניס טוויס פוליטי במאמרים שלי". הדס הוא לא חבר במק"י ולא מגדיר עצמו כקומוניסט אבל "תמיד שמח שמח לעזור לגופים שמקדמים מאבקים חברתיים שאני מאמין בהם". לדבריו, "אני לא כותב מתוך ראייה קומוניסטית אבל כן מתוך ראייה ביקורתית נגד הקפיטליזם הקיצוני וחסר הרגש. אני חושב שגם הכותבים הצעירים החדשים מרגישים כמוני".