פעמים רבות אני נשאלת בפורומים שונים כיצד נולדת הצעת חוק. תשובתי בדרך כלל היא כי רבות מההצעות מקורן ברעיון או בקשה של אזרחים השואפים לתקן מצב מסוים.
כאשר הגשתי את התיקון לחוק התגמולים לאלמנות צה"ל לא האמנתי כי תיקון עוולה מתמשכת זו ייקח כל כך הרבה שנים.
הפער בין המצב החוקי עד לתיקון החוק לבין רצונן הבסיסי של האלמנות להמשיך בחייהם לטובתן ולטובת ילדיהם, בא לידי ביטוי בעובדה לפיה קרוב למחצית מאלמנות צה"ל נאלצו עד היום לחיות בשקר. אלמנות אלו העדיפו לחיות עם ידוע בציבור ולא להתחתן בשנית על מנת לא לאבד את הקצבה לה הן זכאיות.
במשך השנים שחלפו מחקיקת החוק ועד לימינו השתנו לבלי היכר תפיסות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ולאומיות. אך דבר אחד לא השתנה - האובדן התמידי אשר לצידו נאלצו לחיות אלמנות צה"ל אשר איבדו בשם המשימה הלאומית את בן זוגן איתו הן בנו את חייהן ומשפחתן.
ציפיה מיושנת, מעליבה ומחלישה
השיקום שלהן ושל ילדיהן כלל פעמים רבות כניסה לתא משפחתי חדש ומנחם. אך העיוורון של החוק להבדלים המהותיים בין תא זה לבין משפחתן הראשונה של האלמנות הסב לנשים אלו עוול אדיר. לפרק השני בחייהן הגיעו פעמים רבות, האלמנות, כמו גם בני זוגם עם ילדים ומחויבויות נפרדות - הציפיה של המחוקק לפיה "הגבר החדש" יספק לאישה את הצרכים שלה ושל ילדיה - מיושנת, מעליבה, מחלישה ובעיקר בלתי רלוונטית עוד למציאות חיינו.
תיקון החוק הוא גם תיקון העוול המוסרי והאישי שליווה את החברה הישראלית ובאופן אישי וישיר את אלמנות צה"ל מאז קום המדינה. זוהי גם מתנת החתונה של המדינה לציבור שהקריב חלקים גדולים מחייו למעננו.
* הכותבת היא סגנית שר התעשייה, המסחר והתעסוקה וחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, הייתה מיוזמות התיקון לחוק שאושר אמש.