אפיזודה של למעלה מחצי שנה, הגיעה אתמול לסיומה. "עוף העמק", מפעל שהיה תחת סכנת סגירה ועובדיו נאבקו נגד סגירתו באופן מתוקשר, נפתח מחדש. העובדים יוכלו לשוב למפעל המדובר, ולצאת ממנו עם אותה המשכורת הדלה המשוערת. גם התרנגולים והתרנגולות יוכלו לשוב למפעל, אבל הם, בניגוד לעובדים, לא יצאו ממנו כלל.
במהלך חצי השנה האחרונה, בעלי החיים הרבים שמצאו את מותם באותו מפעל נעלמו כליל מהעין התקשורתית. העובדים אמנם טענו כי נגרם להם עוול, אבל אף אחד לא שיסף את גרונם, לא הטביע אותם במים רותחים ולא תלה אותם במהופך גורל אכזר שלא נחסך מאין-ספור בעלי חיים (על פי האתר של עוף העמק, המפעל "מייצר" 18 אלף טונות של תרנגולים בשנה במילים אחרות ועדינות פחות, 6 מיליון תרנגולים נשחטים שם מדיי שנה).
החלפת בעלותו של המפעל היא אולי הסוף, אבל לא מדובר בסוף טוב, כפי שמהדורות החדשות התעקשו להציג אותו. "יש לנו למה לקום לעבודה, יש לנו סדר יום", אומרת ברכה שושן, ממובילות המאבק. בכתבה ששודרה אמש בחדשות ערוץ 2, נראה שבהחלט יש להם למה לקום: בשתי ידיה אוחזת הפועלת בשוויון נפש שתי גופות תרנגולים מתים, מרוטים ומעובדים, כאילו היו חפצים ולא יצורים שעד לפני רגע חיו ונשמו, עד שהיא לקחה את חייהם במו ידיה. סדר יום? טבח בחפים מפשע מתרחש שם באופן שגרתי ושיטתי כול כך, עד שזה הפך ל"סדר יום". מרוב קהות חושים, הפועלים כבר לא מבדילים בין בעלי החיים לבין המכונות בהן הם מוקפים כולם נראים בעיניהם כאובייקטים, שצריך רק לבצע בהם את עבודתם, ולסיים עד סוף היום.
אתמול היה יום שמח עבור 200 בני אדם. עבור אחרים רבים מספור, המשמעות הייתה חידוש של סבל מתמשך. האם כך עובד העולם? אדם רוצח חיה, והאדם הוא, בסופו של דבר, הקורבן?