חיה רעה

כשהייתי בן שבע התחננתי לאמא שלי שתביא הביתה דב פנדה. רציתי לטייל איתו בשכונה, ללכת איתו לבית הספר, לחבק אותו בלילה. הייתי רואה כל יום בצהריים את טאו טאו ורציתי רק להקשיב לסיפורים של אמא טאו, ולהירדם על פרוותו הנעימה.

אין ספק שהידיעה שלי אודות דובי פנדה הייתה מושפעת יותר מתוכנית הטלוויזיה המצוירת, מאשר מהמציאות עצמה.

למעשה, הטלוויזיה והקולנוע הנציחו בנו דימויים של בעלי חיים, שבינם ובין בעל החיים האמיתי אין הרבה קשר. החלטתי שאני חייב לבדוק עד כמה דומה בעל החיים שעל המסך - זה שהפך לכוכב הוליוודי - לבעל החיים האמיתי שהוא מייצג.

הסרט "מלתעות" משנת 1975, גרם לכולנו טראומה וחרדה קשה מהים, עקב הפחד שמסתתר שם כריש אימתני. צפיתי בסרט שוב כדי להבין מה כל כך מפחיד שם בכרישים, ולתדהמתי גיליתי שלאורך הסרט בכלל לא רואים את הכריש, אלא רק בסוף. שפילברג תעתע בנו. במשך סרט שלם אנחנו רואים מתוך נקודת מבטו של הכריש. למה בעצם פחדתי כל כך מהסרט? קראתי קצת על כרישים וגיליתי שהם לא רואים את האדם כמזון טעים, ושכמות האנשים שמתים כל שנה מנפילת קוקוסים על ראשיהם, גדולה מכמות האנשים שמותקפים על ידי כריש. מעניין מה שפילברג יגיד על זה.

כשאנחנו רואים חתול על המסך הוא בדרך כלל נמצא בבית אפל ומקושר לדמות רעה. החתול מופיע כדמות בפני עצמה בתוכניות מצוירות – בגארפילד, למשל, מציגים לנו חתול ג'ינג'י שאוהב להתלקק, להתל בכלב, לשגע את הבעלים שלו, לראות טלוויזיה בסלון וכמובן לפנטז על הלזניה שבמקרר.

החתול המגרגר מביתו של גרגמל ("הדרדסים") מוצג באור שלילי, כחתול המאיים על קיומם של הדרדסים. אני תמכתי בחתחתול לאורך כל הדרך.

לא משנה כמה ניסיתי להיות ילד טוב, ידעתי שמשקרים לי ושלעולם לא אצליח לראות את הדרדסים. הסיבה השניה היא, שדמותה של דרדסית מציגה את הדרדסים באור שלילי (זה או שדרדסית הייתה שרמוטה, או שהדרדסים נהנו ממשכב זכר ושכחו לספר לנו).

האם הדימוי של החתולים שעולה מהטלוויזיה דומה לחתולים עצמם? התשובה היא כן. החתול הוא כמו הצבר, קוצני מבחוץ ורך מבפנים. וככה אנחנו גם אוהבים אותם.

אחיין שלי, שהוא בן שלוש, מרותק מזוחלים. לא מעניינים אותו קופים, אריות, ג'ירפות. מעניינים אותו לטאות ונחשים. הוא אוסף לטאות בגן, דבר שגורם לאימו באופן מובן לזעזוע והשתוללות. אני מאשים בזאת את הסרטים. אם הם היו מציגים נחשים חמודים (הרי לא כל הנחשים ארסיים), מעמד הנחשים בחברה היה טוב בהרבה. ההיטפלות הראשונה לנחשים נמצאת כמובן בספר בראשית, אבל זה היה מזמן.

ג'יי קיי רולינג הגדילה לעשות ושייכה את הנחש לכוחות האופל. זה נכון שנחש מסוגל להרוג, אבל היפופוטם מסוכן בהרבה, ולא ראיתי אף היפופוטם ששייכו אותו לדמות שטנית כמו וולדרמורט. רולינג הייתה יכולה להציל את התדמית של הנחש, אבל דאגה שאימהות תפחדנה מנחשים לעוד שנים רבות מהיום. על זה אני לא סולח לה.

פו הדוב, או בשמו הפרטי - ויני, הוא כנראה בעל החיים הכי חמוד שהספרות ניפקה לנו במאה השנים האחרונות. פו הדב גרם לכולנו להתאהב בדובים, סדרת הטלוויזיה "טאו טאו" הציגה לנו דובי פנדה חמודים ונבונים, אשר חיים בהרמוניה עם יתר בעלי החיים.

למעשה, במקרה הדובים נעשה עם בעלי החיים חסד. במציאות מפגש עם דב לא מהווה חוויה סימפטית במיוחד. על אף היותם חמודים, רכים ונעימים, יתכן שלא תצאו בחיים ממפגש שכזה.

שלום רב. הטלוויזיה והקולנוע גם ככה לא מציגים את הדברים כמו שהם במציאות. הם מציגים אותנו יפים יותר ומצליחנים יותר, פחות אנושיים. אתם, המפיקים ההוליוודים, מוזמנים להתייחס כך גם כלפיי בעלי החיים. "נמו" היתה התחלה לא רעה בכלל, אבל אני רוצה לראות על המסך יותר סוסים חמודים ופחות שועלים ערמומיים, למשל. הגיע הזמן לשועל אמיץ, שמציל את חבריו ברגע האחרון.

אם אדם (חנון, לצורך העניין) יכול להיות סופרמן, שועל יכול להיות לכל הפחות ידידותי. אני מצפה לראות סרטים עם הרבה בעלי חיים, ואנא, תדאגו שהם יצאו טוב במצלמה. הרי כך הם נזכרים אחר כך.

נ.ב
בקשה זו אינה כוללת תנינים.