פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהקרת לכרך: חוף גורדון

      מעין קרת ויואב גורפינקל ממשיכים לשוטט בתל באביב. והפעם: חוף גורדון. קבלו את הסיפור שלה מאחורי הצילום שלו

      .

      יש שני סוגים של אנשים. אלו שאוהבים את הים, מחפשים כל דקה פנויה ללכת לים, רצים לשם אחוזי תזזית, עם בגד ים או אפילו בלי, עם הגלשן או עם איי פוד ומכנסי ספורט קצרים. ויש את אלו שממש, אבל ממש, לא מוצאים שום נחת בים. יש לי חבר כזה, שגר בתל אביב ולעולם לא תמצאו אותו לא יחף ולא בכפכפים, לא מדשדש בחול ואפילו לא יושב בלה לה לנד או במציצים לקפה. "בשביל מה אני צריך את החול / החום / הלחות הזאת?" הוא מפטיר כשאני שואלת אם לא כדאי לנסות.

      זמן פנוי הוא מצרך נדיר עבורי. אני מתארת שכך זה לגבי כל חברותיי האמהות. לפני כמה ימים, הפלא ופלא, אופס, התפנתה לה שעה. לבדי. מלאת יראה לשעה הפנויה שלי, החלטתי לנצל אותה בים, מה שלא אופייני לי בעליל, כי אני נמצאת איפשהו באמצע בין השמחה ללכת לים לבין חוסר חשק למצוא את עצמי מוקפת חול.

      ירדתי לחוף פרישמן, משם המשכתי לחוף גורדון והתיישבתי. הזמנתי לי כוס בירה והסתכלתי בשלווה (כן, ככה זה בים) על הגלים. הנייד שלי צלצל, החבר שלי, שונא הים, היה על הקו.

      "אני בדיוק ליד הבית שלך, אפשר לקפוץ?"

      "אז זהו," הסברתי, "אני בים."

      "שוב פעם המקום הזה?" הוא נשמע מאוכזב.

      הפעם לא ויתרתי, שינסתי מותניים ועמדתי על כך שיצטרף אליי לישיבה על כסא והתבוננות (ממרחק) בים. הוא נכנע והשיב בחיוב. מרוצה מהבשורה, התרווחתי בכסא והבטתי במתרחש.

      מסביבי ישבו עשרות אנשים, רובם חשופים לשמש היוקדת – תופעה שמפליאה אותי, בעיקר כשמדובר בבחורות צעירות שמורחות את גופן החטוב בשמן לאורה הצורב של השמש. נכון, אולי אני מקנאה בתור ג'ינג'ית נטולת פיגמנטים, אבל נראה לי שגם אם הייתי נולדת בצבע מוקה, הייתי מוותרת על הסרטן הזה.

      החבר הגיע נעול בנעלי ספורט לבנות נקיות, צבע שאצלי לא מחזיק יותר מחמש דקות, והתיישב אחרי מבט קפדני בכסא לצדי.

      "תראי," הוא פתח במונולוג שככל הנראה הכין מראש (הוא הרי חובב מונולוגים). "זה לא שאני שונא את הים או משהו, פשוט אין לי כל צורך להתבשל חי בזיעה של עצמי. אני מעדיף לשחק בווי או לראות איזה סרט."

      קטעתי אותו מיד והכרזתי: "היום אתה הולך להכניס את כפות הרגליים למים."

      "אין מצב," הוא קטע אותי בחזרה.

      "אז החברות שלנו עומדת בסימן שאלה," ומיד נימקתי והסברתי כמה זה יעשה לו טוב להכניס את כפות הרגליים למים ורק הפעם ושזה יעשה לו פלאים, אני מבטיחה.

      לפעמים אני יכולה למכור קרח לאסקימוסים – אם כי זו לא כזו חכמה גדולה כשהם בחוף הים – וכך מצאנו את עצמנו הולכים יחפים לעבר הים בעוד הוא מקלל את החול הנורא שנדבק לו לכפות הרגליים.

      "חם לי, אני נמס, יש כאן יותר מדי ערסים ומעט מדי מזגן," ואני בשלי, בטוחה בדרכי, מסבירה לו שאחרי הטבילה הוא ירצה לבוא עוד פעם.

      טבלנו, היה צונן ונעים ורוח ים נעימה הכתה לנו בפנים ושמש חמימה – אך לא מדי – הכתה גם.

      החבר הוציא את רגליו וסיכם: "כן, נו, אז זה באמת משהו. בואי נלך כבר הביתה."

      "בוא תסתכל רגע על הים, זה לא עדיף ממבט חסום בעשרות בניינים וצואה של כלבים?"

      הוא הנהן לשלילה וחזרנו לכסאות הנוחים לדבר על הסרט המדהים "מחוז 9".

      חוף גורדון (אסור להשתמש , יואב גורפינקל)
      מעין קרת (יוני טובלי)