וידאו: רויטרס, עריכת וידאו: עידן גוראל
כל כך הרבה אמוציות היו השבוע באיצטדיון הכדורגל "אל-מריח" שבסודן, כשהתנהל המשחק המתוח בין נבחרות מצרים ואלג'יריה. 15 אלף שוטרים סודנים, חמושים באלות, ניסו להרגיע את הרוחות המשולהבות בשני המחנות. שתי הנבחרות, שהתחרו על הזכות להעפיל למונדיאל 2010, עלו למגרש עצבניות ולחוצות כשמאחוריהן ניצבים מיליוני אוהדים ואזרחים ששכחו לתשעים דקות את צרות העוני, החינוך, הבריאות, השחיתות והתעסוקה. השאלה היחידה שעניינה את מצרים ואלג'יריה בימים האחרונים היא אחת: "מי תהיה הנבחרת שתייצג את העולם הערבי במונדיאל?"
בשל הציפיות העצומות שהועמסו על כתפי השחקנים, המשחק התחיל בצורה אלימה ומתוחה מאוד, כאשר עבירה של שחקן אלג'יראי יצרה מהומה-רבתי על כר הדשא. בקושי רב הצליח השופט להשתלט על הניצים, ולצורך הרגעת האווירה במשחק הוא שלף גם לא מעט כרטיסים צהובים. בסופו של דבר, ניצחה אלג'יריה את המשחק השלישי והמכריע, שנכפה לאחר ששתי הנבחרות סיימו את שלב מוקדמות המונדיאל עם אותו מספר נקודות ואותו הפרש שערים. "שועלי המדבר", כפי שמכונים שחקני נבחרת אלג'יריה, הבקיעו בדקה ה-40 את השער היחיד במשחק ובכך הדיחו את "הפרעונים" הלא הם שחקני הנבחרת המצרית והצליחו להעפיל למונדיאל, לראשונה מאז 1986.
ההפסד של מצרים היה צורב מאין כמוהו. ביום שבת ניצחה מצרים 0:2 את נבחרת אלג'יריה בשער שהובקע בדקה ה-95 של המשחק, ובכך כפתה משחק שלישי ומכריע. אזרחי מצרים ההמומים מאושר לא הצליחו לעצור את דמעות השמחה: מיליונים יצאו לרחובות לחגוג כל הלילה, חלום המונדיאל שאותו חולמת מצרים כבר קרוב לעשרים שנה נראה קרוב מאי פעם, ובמדינה שררה אווירה של מתח מעיק מהול בתקווה אדירה. נשיא מצרים חוסני מובארק בכבודו ובעצמו, הידוע כמעריץ מושבע של נבחרת הכדורגל, אף התקשר למאמן חסן שחאתה ובירך אותו על ההישג הגדול.
אולם מי שדאגו להלהיט את הרוחות לפני המשחק היו כלי התקשורת באלג'יריה ובמצרים, בסיוע כתבים, פרשנים וגם שחקנים ואוהדים. כשבאלג'יריה דווח כי שחקנה האלג'יראי של קבוצת "אל-אהלי" המצרית, אמיר סיוד, קיבל טרמפ מכוכב הקבוצה ונבחרת מצרים, מוחמד אבו טריקה, כלי התקשורת האלג'יראים לא נתנו לסיפור מנוח וכינו את סיוד "בוגד", משום שחשדו כי חשף בפניו את סודות הנבחרת האלג'יראית. שחקני שתי הנבחרות השתחצנו כשאמרו לתקשורת כי הם אינם חוששים מהמשחק וכי ההעפלה למונדיאל היא עובדה קיימת, האוהדים המצרים איימו שאלג'יריה תשחק מול 11 שהידים, והעיתונים - הן במצרים והן באלג'יריה - לא הפסיקו ללעוג לשחקני נבחרת היריבה.
יומיים לפני המשחק המכריע בסודן דיווחה התקשורת האלג'יראית כי בעימותים שפרצו לאחר המשחק בין אוהדים מאלג'יריה וממצרים, נהרגו מספר אוהדים אלג'יראים ונפצעו רבים. הזעם באלג'יריה למשמע הידיעה היה כה רב, עד שמאות יצאו לרחובות כדי לנקום. השגרירות המצרית באלג'יריה היתה יעד להתקפה, משרדי חברת התעופה המצרית בלב הבירה הועלו באש, ואזרחים מצרים העובדים באלג'יריה חטפו גם הם מכות הגונות. בראיון טלפוני לתחנת טלוויזיה התחנן מצרי העובד באלג'יריה לעזרה. "אנחנו עומדים למות!", זעק. "שמישהו יקרא למשרד החוץ על מנת שיתערב ויגן עלינו". מרוב פחד לחיי המצרים המתגוררים באלג'יריה התקשר ראש ממשלת מצרים לעמיתו ונזף בו: "הגנו על המצרים שנמצאים במדינתכם!".
האיבה היוקדת בין שתי המדינות בעקבות משחק כדורגל יצרה חשש ממשי להתפרצות מלחמה. כן, עד כדי כך. עיתונאים ערבים החלו לפתע להיזכר במלחמה שפרצה בעקבות משחק כדורגל בין הונדורס לאל-סלבדור וגבתה יותר מאלפיים קורבנות. מלים כגון "אש", "מלחמה", ו-"קרבות" השתלטו על דעת הקהל. באלג'יריה ובמצרים הציגו בתקשורת את המשחק המכריע בסודן כמשחק לחיים או למוות והחליטו לשגר עשרות אלפי אוהדים לסודן על חשבון המדינה. רכבת אווירית לא-נגמרת של עשרות מטוסים הטיסו אותם לחרטום בתקווה שיסייעו לנבחרתם.
אלא שבסופו של דבר אלג'יריה ניצחה. אבל כבד ירד על 80 מיליון אזרחי מצרים שהתייפחו בבכי. אלפי אוהדים משני המחנות, שהגיעו למשחק בסודן, נשאו במשך זמן כה ארוך כעסים אלה על אלה ולפיכך כילו את זעמם זה באוהדיו של זה. הם היכו אחד את השני, רגמו באבנים את האוטובוסים של האוהדים היריבים ואף גרמו לפציעות קשות בקרב אוהדי מצרים. נשיא המדינה החוגגת, עבד אל-עזיז בותפליקה, בירך אמנם את שחקני הנבחרת על ההישג "הבלתי אפשרי", אך לא שכח לשבח את נבחרתה "החזקה" של "האחות מצרים".
לא בטוח ששבחיו של בותפליקה לנבחרת מצרים יצליחו להרגיע את המתח האדיר השורר בין שתי המדינות בגלל משחק הכדורגל. גם מובארק יכול לדבר עד מחרתיים על הפסד מכובד של הנבחרת ועל הגאווה שהיא נתנה לעם המצרי. מה שברור לכל הוא שהשבועות האחרונים שינו לחלוטין את היחסים בין שתי המדינות והביאו אותן לסף פיצוץ. מצרים כבר הספיקה להשיב את השגריר באלג'יריה ל"התייעצויות" בגלל אלימות אוהדי אלג'יריה. כותבי הטורים, עיתונאים, אוהדים, ואפילו השחקנים עצמם נושאים באחריות הכבדה ביותר למצב. הדברים שהם כתבו ואמרו בפומבי התסיסו את אוהדי הנבחרות שאילולא השוטרים הסודנים, היו מבצעים זה בזה לינץ'. והפעם, ישראל ממש לא אשמה.