מרינה (שם בדוי), הוברחה לארץ ממולדובה ואולצה לעבוד בזנות. היום היא התארחה בדיון של ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הסחר בנשים בראשות ח"כ זהבה גלאון. במשך חצי שעה, בקול שקט ודיבור רהוט, סיפרה מרינה, גרושה בת 29 ואמא לילד אחד, על קורותיה בשנה האחרונה. לדבריה לא ידעה לאיזו עבודה בדיוק היא נשלחת, עברה אונס אכזרי על ידי בדואים בגבול מצרים-ישראל, וסבלה מיחס משפיל של הסוחרים, שהעבירו אותה מיד ליד. בתקופה הראשונה לעבודתה קיבלה מרינה עשרה שקלים ללקוח, ולאחר מכן 40. היא הוחזקה בתנאי כליאה מחפירים וחולצה לבסוף על ידי המשטרה. מרינה תעיד נגד הסרסורים במשפט שיפתח בקרוב. בשורות הבאות מובאים דבריה כפי שנמסרו היום לוועדה.
"ספרו אותנו כמו שסופרים כבשים"
"אחרי שהתגרשתי נשארתי לבד עם הבן שלי והיתה לי בעיית מגורים. פוטרתי מעבודתי בטכסטיל ולא יכולתי לממן את שכר הדירה. ראיתי מודעה בעיתון, שמחפשים נערות בנות 30-18 לעבודה בחו"ל בתנאים טובים. נעניתי למודעה והציעו לי להגיע לישראל לשבעה חודשים. ידעתי שאגיע לכאן בצורה לא חוקית, אבל לא תיארתי לעצמי כמה קשה יהיה לחצות את המדבר.
"מוסקבה היתה התחנה הראשונה בדרך לישראל. במשך מספר ימים גרנו שם, 10-12 נשים בדירה אחת, ואז ארגנו לנו חבילות נופש למצרים וטסנו לשם כתיירות. במטוס היה מישהו ששמר עלינו, אבל אמרו לנו לא להראות שאנחנו מכירות אותו. במשך יומיים שיכנו אותנו במלונות ואז האדם שאיתנו התקשר, יצאנו מהמלון, עלינו על מיניבוס ונסענו חמש שעות. במקום כלשהו העבירו אותנו לג'יפ מלוכלך, דחסו את כולנו לג'יפ אחד ובקושי יכולנו לנשום. נסענו במשך שעה ואחר כך חילקו אותנו לשני ג'יפים עד שהגענו לגבול.
"עצרנו ליד מטע אפרסקים והבדואים הכינו לנו תה. אחרי שעה הם לקחו אחת אחת ואנסו אותה. כששאלנו למה מחכים אמרו לנו שזה לצורך החלפת משמרות, אבל נראה לנו שזה לצורך שירותי המין. אחר כך העמידו אותנו בטור וספרו אותנו כמו שסופרים כבשים. אחר כך הבנו שהמבריחים קיבלו 1,000 דולר עבור כל אחת. הלכנו חצי שעה עד שהגענו לגדר תיל. חיכינו 20 דקות, ואז הם אמרו שאפשר לטפס מעל הגדר. בצד השני עבר ג'יפ והיינו צריכות לקפוץ עליו תוך כדי נסיעה. הנהגים היו נערים בני 15 ממוצא ערבי".
200 שקל לבעל המכון, 10 לבחורה
מרינה מספרת כי לאחר שהות של מספר ימים בדירה בעיר דרומית, באו כמה גברים ממוצא קווקזי, אספו אותה יחד עם בחורה נוספת, ולקחו אותן לתל אביב. "הביאו אותנו למקום מסויים, אז לא ידעתי מה זה והיום אני יודעת שזה מכון. ישבו שם בחורות חצי ערומות. כעבור כמה שעות לקחו אותנו למפגש במקום אחר, בחנו את הגוף שלנו וחזרנו למכון. בבוקר קמתי ורציתי להתקלח. ראיתי ג'קוזי ונכנסתי אליו. פתאום נכנס האיש שלקח אותי ואמר שיש אנשים שבאו לראות אותי. אמרתי שייתנו לי זמן להתלבש והוא אמר שזה לא משנה. האנשים נכנסו ואמרו לי לקום. מאוד התביישתי, הם בחנו אותי מכל הכיוונים ואמרו שאולי יחזרו לקחת אותי מחר. למחרת הגיע אחד האנשים עם אשה שבחנה ונגעה בי. הם לקחו אותי והבטיחו לי תנאים טובים".
מרינה הגיעה לדירה בה היו שתי נערות נוספות, שהתברר שהיא מכירה ממולדובה. התנאים הטובים שהובטחו במודעה ברוסיה התגלו כתשלום בגובה עשרה שקלים בעבור כל לקוח שקיבלה בחודשים הראשונים. "בשלושה החודשים הראשונים עבדתי בלילות. שירותי המין עלו 200 שקל ואני קיבלתי עשרה שקלים. כעבור כמה חודשים עלה השכר ל-30 שקל ללקוח. בהתחלה שלחתי 100 דולר למשפחה שלי ואחר כך 400".
"הילד רוצה לאכול"
מספר חודשים לאחר הגעתה של מרינה למכון נערכה בו פשיטה משטרתית, והנשים נלקחו למשטרה, שם הן התבקשו להעיד נגד הסרסורים שסחרו בהן. שתי הנשים הנוספות שהיו עם מרינה סירבו להעיד וגורשו מהארץ, מרינה הסכימה ונשארה. לדבריה, יחס המשטרה אליה טוב, היא מוחזקת בתנאים סבירים ומקבלת 200 שקלים לשבוע. משפטם של הסרסורים שהחזיקו בה עומד לפני סיום. הפחד העיקרי שלה הוא מהיום בו יסתיים המשפט ומדינת ישראל תאמר לה תודה יפה ותחזיר אותה הביתה. לטענתה, זרועה הארוכה של המאפיה עלולה להגיע אליה גם בעיר הולדתה. מרינה, בעזרתם של ארגוני סיוע, מבקשת שיתירו לה להישאר בארץ על מנת לעבוד מעט ולהתבסס ורק אז לשוב למולדתה. "הילד אף פעם לא שואל אם יש לאמא בעיות", היא אומרת, "הוא תמיד רוצה לאכול".