מהקרת לכרך: כיכר אתרים

.


כשאני הולכת בכיכר אתרים – מה שיוצא לי לא מעט – נדמה לי שאני פוסעת בשטח הפקר, במקום מת. תחושת רפאים מזדחלת בגבי כשאני צועדת בקומפלקס המשרדים ובתי העסק המוזר הזה, מין מקום מלוכלך, עזוב, שלא ממש מעניין אף אחד למרות שרבים וטובים עוברים בו יום יום.

ברחבה הגדולה יש תחושה של משהו לא גמור, אפילו מדהים נוכח הנוף המרהיב והלבנים הלבנות. אבל השמש הקופחת, שאין מקום להסתתר מפניה, והריקנות והעזובה ששולטים במקום אומרים לי שצריך להמשיך ללכת, מעוררים תחושה של "אל תעצרי פה". ובכל זאת, יש לי איזושהי פינה בלב ששמורה לכיכר הזו. משהו ביופי השומם והעזוב שלה גורם לי להרגיש אליה כמו שמרגישים לגוזל פצוע או לחתול גוסס.

שעת בוקר מוקדמת. אני רצה עם תומס לווטרינר. תומס שוכב בתוך ארגז צהוב. הווטרינר נמצא בכיכר אתרים (הכתובת שלו היא רחוב הירקון , כי אין רחוב כזה – כיכר אתרים). אני מחכה בשתיקה בזמן שחורצים – שוב – את גורלו של הפרסי הזקן. מצד אחד, אני מתפללת שהוא ישרוד ואומרת בלב את מילותיי לחתול: "אתה חזק, אני יודעת שאתה חזק, תומס. כבר עברת רגעי שפל גדולים מזה". מצד שני, אני גם קצת מקווה שזהו, שזה הסוף. כי נמאס לי – אבל, ממש – להזריק לו אינסולין פעמיים ביום ולהיכנס להיסטריה ול"לא, זה לא קורה לי שוב" כל פעם שהסוכר שלו עולה יותר מדי או יורד יותר מדי. ונמאס לי למצוא אותו גוש בשר אפאטי וחסר תנועה.

אני מחכה. זרועותיי שלובות זו בזו בכל הכוח כדי שהידיים לא יתעופפו באוויר בעצבנות. הדמעות עומדות בקצות העיניים. לרגע, אני מצליחה להחזיק אותן שם, אבל מיד אחר כך מוותרת ונותנת להן לשוט על לחיי, אומרת לעצמי שאני חייבת לנסות להיות חזקה בשביל תומס.

לאור מנורת הניאון, הווטרינר פוסק: "זו שוב נפילת סוכר". הוא נותן לתומס זריקה במחט ארוכה ונוזלים, ואומר "תבואי מחר". שוב להתפנות מהעבודה, שוב לבוא, כאילו אין לי מספיק ילדים לדאוג להם. מיד אני נוזפת בעצמי: "את לא יכולה לדאוג לחתול שלך פשוט?"

שוב אני בכיכר אתרים, רואה את הים ואת שצף הגלים, לא אכפת לי. הוא ישרוד הפעם?

הוא לא שרד.

שבוע הוא שכב, לא זז. הפרווה היפה שלו, זו שהיתה סמל הגאווה שלו, הלכה ונהייתה מדובללת מיום ליום. לשומן החתולי שלו לא נשאר זכר. הילדים שאלו, אנחנו הסברנו. אחרי שבוע, שוב בכיכר, מנסים לדבר בדרך. מה קורה עם הכיכר אתרים הזאת? למה לא עושים איתה משהו? מסתכלים בקירות הריקים, בכמה בתי עסק שעוד נמצאים שם, מנסים בקדחתנות למצוא נושא אחר להתעסק בו חוץ מבעומד לבוא.

הולכים להזריק לתומס את הזריקה האחרונה. להמית את החתול שחי לצדנו 12 שנים, שחימם את כפות הרגליים שלנו בחורף, שהתיישב על הבטן שלנו וגרגר, שדרש ביללותיו החתוליות את המגיע לו – אוכל והרבה.

דיברנו מעט. זאת היתה מין המתה שקטה שכזאת, בה כל אחד מסתגר בעצמו. אחר כך אני סיפרתי הלצות על חתולים כל הדרך הביתה והוא החזיק את המשא הכבד, כבד בהליכתו, ומלמל: "איפה נקבור אותו?"

אורי ואילן שמרו על הילדים וחיכו לנו בבית עם קערות פסטה חמות. אורי הציע שניסע לקבור אותו הרחק בטבע, באיזה שדה ירוק ליד עצים מלבלבים. אני שאלתי אם יש בית קברות לחתולים. בסוף החלטנו שלמטה בחצר. שם בין עץ לשיח חפרנו בור באדמה (כלומר הם חפרו) וטמנו את תומס או מה שנשאר ממנו.

מאז, כל פעם שאנחנו עוברים בכיכר אתרים בדרך אל הים, עם המגבת, הדלי והמנגו חתוך בקוביות, אני נזכרת בווטרינר ובמבט הזה שהיה לו בעיניים כשהוא עטף את תומס ביריעת ניילון ושתק.