מתחתי את רגליי העייפות ונשכבתי על המזרון הנעים שבחדרי. "היה לנו יום מעניין היום", חשבתי לעצמי. לפני מספר דקות סיימנו, אריה ואני, את סיור הלילה בשכונה שלנו. הכול נראה כרגיל.
גרביים, החתולה הכי יפה בשכונה, הביטה עלינו מעל החומה, ממקומה הרגיל. דולי, הכלבה של השכנים, שוב נבחה עלינו, ומספר מכוניות של השכנים חנו על המדרכה. דיברנו איתם והשארנו להם מכתבים, אבל הם בשלהם: חונים על המדרכה וחוסמים לנו את הדרך. בכל פעם שאני יורד עם אריה לכביש בגלל מכונית שחונה על מדרכה, הלב שלי פועם חזק, חזק. בסופו של דבר, אני אחראי שאריה לא יפגע ממכונית חולפת.
הכי מעניין היה בבוקר. נסענו למשרד שלנו בפתח-תקווה. הדרך מהבית, ברחוב שעל הכרמל, עד לתחנת הרכבת שעל חוף הים - הייתה פקוקה מאד, והגענו לתחנה באיחור. רק לקחנו כרטיס מהקופה והכרוז הודיע על הגעת הרכבת לתחנה.
"קדימה אלווין, אנחנו עולים לרכבת הזאת!", זרק לעברי אריה והשמיע את השריקה המוסכמת בינינו כאשר יש צורך למהר.
הדייל פתח לנו את השער דרכו אנו עוברים כל בוקר, וגמענו במהירות את המרחק ברציף מספר אחד, עד למדרגות היורדות למנהרה. על המדרגות דילגנו תוך עשר שניות, חצינו את המנהרה בחופזה וברגע עלינו במדרגות לרציף מספר שתיים, שם עמדה הרכבת. במבט מהיר אמדתי את המרחק מקצה מדרגות הרציף לדלתות הקרון, והחלטתי לבחור בזו משמאל. בשפת הרציף עצרתי בכדי לסמן לאריה להיזהר, ושנייה לאחר כניסתנו לקרון נסגרו הדלתות והרכבת עזבה את התחנה.
אלווין עושה את העבודה האמיתית
"עשינו את זה, ילד!" קרא אריה לעברי בשמחה. "כל הכבוד לך!", הוסיף ומשך באוזני הימנית לאות חיבה. לא הספקתי אפילו לכשכש פעם אחת בזנב, וגברת נחמדה פנתה לאריה ואמרה: "כל הכבוד לך, אדוני. בעלי ואני התבוננו במבצע שלך, ולא האמנו למראה עינינו. כל הכבוד לך!"
"כן, באמת קשה להאמין!", הוסיף הגבר שלצידה.
"תודה לכם, אבל זה באמת לא מגיע לי", ענה להם אריה, "כל ההערכה מגיעה לאלווין, הוא עושה את העבודה האמיתית".
אני מחבב את אריה, הוא תמיד משבח אותי בפני אנשים אחרים. לאחר שמצאנו מקומות לשבת, אני נמנמתי לי מעט על שטיח הקרון, בזמן שאריה והזוג שרק הכרנו שוחחו על כל מיני נושאים משעממים של בני אדם. לאחר כשעה הגענו ליעד, ונפרדנו מהזוג הנחמד. כרגיל, כשירדנו מהרכבת בתל-אביב, יצאנו לתחנת המוניות וניגשנו למונית שעמדה הראשונה בשורה (עמי ואריה לימדו אותי את זה). הנהג, שישב במונית, לא המתין שנתקרב אפילו, וצעק מבעד לחלון המכונית: "אני לא לוקח כלבים!".
אדם לכלב נהג מונית?
זנבי קפא באוויר. "הוא לא יודע עם מי הוא מתעסק", חשבתי לעצמי וסובבתי את ראשי אל אריה בציפייה לתגובה הולמת.
"זה בסדר", אמר אריה, תוך שהוא מסמן לי בידו להמשיך לכיוון המונית הבאה בשורה. "בכל מקרה לא יכולתי לנסוע איתך", הוסיף בקול משועשע.
"ולמה לא יכולת לנסוע איתי?", שאל הנהג בסקרנות בולטת לעין.
"כשאלווין ראה אותך מרחוק, סובב אלי את ראשו ואמר שאתה נראה אדם חסר כבוד, ולכן הוא מציע שלא ניסע איתך", אמר אריה. חשבתי לרגע. אני נשבע לכם שלא אמרתי דבר, אבל אריה צודק, זהו אדם חסר כבוד, שאינו מכבד כלב עובד כמוני, ולא מגיע לו שאסע איתו.
הנהג החל לגמגם במבוכה, אך בינתיים נהגים אחרים שיצאו ממכוניותיהם והתקרבו אלינו פרצו בצחוק רועם.
"אכלת אותה איציק, אפילו כלב לא רוצה להיכנס למונית שלך!", נשמע קול לועג לנהג הסרבן.
"בוא אדוני, כל אחד מאיתנו ישמח להסיע אתכם!", פנה אלינו אחד האנשים.
"אלווין יחליט עם מי נוסעים", ענה אריה. זקפתי את ראשי ותוך נפנוף זנב חגיגי פניתי אל המונית הכי נוצצת בשורה. כל האנשים בסביבה עודדו אותי בקריאות שמחה: "קדימה אלווין, עם מי אתה נוסע?". רק איציק, הנהג הסרבן, ישב במכוניתו ושתק. למשרד כמובן הגענו בזמן.
כבר אמרתי שאני מחבב את האיש הזה?