חברים בקופסת שימורים

עם מעברי לעיר הגדולה והסואנת, עלם צעיר שמחויבות ממנו והלאה, חשבתי שחיי ינועו על הנתיבים הנפלאים של חוסר אחריות, ריכוז עצמי מוחלט ואי דאגה לאף יצור חי מלבד זה שעומד מעברה השני של המראה מדי בוקר. "כמה נפלא", חשב לעצמו אותו יצור עצמאי, "להיות אדם לעצמך, אדון לגורלך, לבד לגמרי בעולם, בלי איש שמפריע, מתקשר, או אפילו טורח להתעניין" , ופרץ מיד בבכי תמרורים כמו עולל יתום. עד מהרה הבין אותו יצור, אותו אני יכול לכנות 'אני', כי ישנו פיתרון יחיד לבדידות המכרסמת שדוחקת בו לנהל עם עצמו שיחות נרחבות מול המראה: לאמץ כלב. כן, אותו יצור הולך על ארבע שרודף אחרי כדורים ומתנגש בקירות, לועס דשא בהנאה ומקיא אותו תוך השמעת גניחות שטניות, ועונה לשמות משפילים כמו "טינקרבל", למרות היותו פיטבול תוקפני ממין זכר.

נרגש עד כלות נשמתי הרמתי מיד את השפופרת וצלצלתי לאנשים זרים שאיני מכיר, על מנת לשתף אותם בבשורה המשמחת. "אבל רגע", אמר לי יוסי מפתח תקווה לאחר שסיים לתחקר אותי, "מה הגודל של הדירה שלך?". שאלתו של יוסי אכן תפסה אותי לא מוכן, ולאחר סקירה נרחבת של דירתי התל אביבית הטיפוסית, בה אפילו חתול ספינקס מצומק יאלץ להתקוטט עם המקקים על מקום לרבוץ בו, הבנתי שמדובר בדילמה. מה שתרם אף יותר לבעיה, היא העובדה שחלומי הרטוב הוא לאמץ כלב ענק, כזה שיוכל לשמש כמקום ישיבה נוסף בביתי נטול הכיסאות. עיקש ונחרץ בדעתי להגשים את חלום הילדות שליווה אותי עוד מימיי כמלטף כלבים מקצועי בן 11, החלטתי לפנות לאחת הכלביות העירוניות.

גם המתנדבות הנפלאות של הכלבייה, למרות רצונן העז למצוא לכלבים בית חם, הביטו עליי במבט חשוד כשסיפרתי להן על זממי לגדל כלב גדול בדירת 35 מטר. בין היתר, טענו שכלב גדול מימדים ובעל אנרגיות בדירה מצומקת כמו שלי, עלול לפתח תסמינים של שד טזמני, ולהפוך את ביתי לאזור דמדומים בו עכברי מחשב משמשים כצעצועי לעיסה, וספות עור הופכות למיצגי אמנות מלאי שריטות ונגיסות אקספרסיוניסטיות. למרבה הפתעתי, אנשים רבים משוכנעים כי אלא אם כן מדובר בפינצ'ר ננסי בקוטר של אגס, כלב זקוק לחצר משלו, ואם כבר דירה, אז רצוי ארמון. השתדלתי להתעלם מהאירוניה המובהקת במחשבה שכלב מגודל יכול להסתדר בכלוב מעופש במכלאה, אך לא בדירה הקטנה שלי.

כל זה השתנה ברגע שפגשתי במיכל, אחת מעובדות המכלאה. מיכל, לדבריה, גרה בדירה כלל לא גדולה, וחולקת שכר דירה עם לא פחות מחמישה כלבים שונים. עד מהרה, הסתבר לי שישנם לא מעט עכברי עיר שמשלבים בין אהבתם לכלבים לחיים האורבאניים בצורה הרמונית, ומגדלים עדרי כלבים של ממש בדירותיהם הזעירות. "זה נכון" הסבירה מיכל, "שישנם כלבים בעלי רקע גזעי או גודל, שיכולים להקשות על המגורים בדירה קטנה, אך דבר אינו בלתי אפשרי". לטענתה, הפקטור המכריע בהחלטה שכזו, הוא לאו דווקא הכלב או גודל הדירה, אלא הבעלים, ומידת הנכונות שלו לספק לכלבו פעילות גופנית מספקת, תשומת לב ואהבה.

מילותיה של מיכל זימרו כמוזיקה לאוזניי, ושכנעו אותי כי עודנה קיימת תקווה לכמיהתי לחבר מגזע אחר, אפילו אם מדובר בחבר עם משקל של דוב גריזלי, ושביל ריר באורכו של מגדל פיזה. למעשה, לא יכולתי להתעלם מקווי הדמיון במצב שלי, אדם קטן בעיר גדולה ומנוכרת שחי בקופסת שימורים, אל מול מצבם של כלבי המכלאות הסובלים מבדידות, ומתגוררים אף הם בכלובים צפופים בציפייה למושיע שיגאל אותם מייסוריהם. מחשבה זו לא הותירה לי ספק שכל מה שנותר לי לעשות, זה לצעוד אל מבעד לשערי הכלבייה בדרמטיות יתרה ועוז רוח, ולאסוף תחת כנפי חבר חדש שיחליף לצמיתות את ידידתי משכבר הימים. המראה.