עשרים שנה לאירוע שאפשר אולי להכתירו בשם "תום המאה העשרים". המדינה המוזרה, המלאכותית שכונתה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" קמה כחלק מהסדרי העולם בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובתחילתה קיוו מנהיגיה ופעיליה להקים ישות חדשה, אחרת, אידיאליסטית, סוציאליסטית, ברוחם של חוזי הקומוניזם הגרמני. אבל במהרה הסתבר, שמדובר במוצב קדמי של הסטאליניזם הסובייטי, ואחרי מרד פועלים כושל שדוכא בשרשראות הטנקים הסובייטיים (ברלין, 17 ביוני 1953) הוקפה גרמניה המזרחית בגדרות תייל, והשטאזי - המשטרה החשאית האימתנית - נטלה את הפיקוד.
ממול, הצליחה מערב גרמניה לשכנע את עצמה - ואת העולם, כולל אותנו, כאן בישראל, שמדובר ב"גרמניה אחרת" - מערבית, קתולית, דמוקרטית, פרובינציאלית, אירופית. שתי הגרמניות התחרו ביניהן בהאשמות הדדיות - המזרח טען - בון, מושב הקנצלר המערבי, מייצגת את המשך שלטון הנאציזם, הקפיטליזם והפשיזם הגרמני, ואילו אנחנו - נציגי הקורבנות, שהיו למנצחים בחסותו של הצבא האדום. מנגד טענה גרמניה המערבית: אנחנו היינו לדמוקרטיה, הכרנו באחריותנו, שילמנו פיצויים ואילו אתם במזרח, נותרתם דיקטטורה מושחתת, רצחנית ומתנכרת לאזרחיה ולעולם.
בשתי הטענות היה כמובן משהו, ומעבר למחלוקת, ולחומה שצמחה בשנת 1961, היה למערב נוח למדי לחיות עם החלוקה. כך נשכחה בעיית "גרמניה" המאיימת. ברלין, בירת פרוסיה, נותרה בצל המשברים הבינלאומיים, וגרמניה המערבית חזרה למשפחת העמים, כולל יחסים דיפלומטיים ואפילו חבריים עם מדינת ישראל.
ואז גורבצ'וב הגיע
אבל, אדם אחד טרף את הקלפים - מיכאל גורבצ'וב, שהחל באמצע שנות השמונים לחולל רפורמות ולהחדיר שקיפות אל הגוש הקומוניסטי באירופה. גרמניה המזרחית התעקשה לדחות כל ניסיון לתקן, לשפר, להקל, וההפגנות בערים המרכזיות בגרמניה הלכו וגברו, עד לביקורו של גורבצ'וב בברלין, באוקטובר 1989. אז אמר למנהיגה של מזרח גרמניה, אריך הונקר, את המלים הגורליות: "מי שמאחר לפעול, ההיסטוריה מענישה אותו!"
הונקר המשיך להתעקש, הודח בבושת פנים, אבל חבריו איבדו שליטה. המצב הדרדר למשבר של ממש. פלוגות חיילים הגיעו למרכזי הערים, מוכנים לפתוח באש על אלפי המפגינים שדרשו רפורמות, שניסו לחזור לרעיון "גרמניה האחרת". הם לא רצו איחוד עם המערב: הם קיוו, להישאר במולדתם שלהם ולתקנה.
אבל כמעין אירוניה, מזרח גרמניה נפלה בשידור בטלוויזיה: מסיבת עיתונאים שבה הכריז איש הפוליטביורו, גונטר שבובסקי, על שינוי בתקנות המעבר ממזרח למערב ברלין. "החל ממתי?" שאל עיתונאי, ושבובסקי, שלא היה מוכן, הביט בניירות, לא מצא תשובה, ואמר: "לדעתי, מיד. ללא דיחוי!".
הדברים שודרו בטלוויזיה המזרח גרמנית, בשידור כמעט ישיר בחדשות: איגוד השידור האירופי העברי אותן לכל העולם בו זמנית. בבית, ישבו האזרחים והביטו בטלוויזיה, ומיד עם הישמע הדברים קמו ממקומם והחלו לנהור לעבר מעברי הגבול. כשראיתי אז את השידור, בחדר הלוויינים בטלוויזיה הישראלית, רצתי למערכת "מבט", ואמרתי בשידור - ללא שידעתי דבר נוסף - "חומת ברלין נופלת!"
לשומרי הגבול לא היתה ברירה. בהיעדר הוראות, נדחפו המחסומים בלחצם של האלפים. ומאותו רגע של אופוריה, הלילה הארוך שראינו כולנו מאז, לא היתה עוד דרך חזרה. במערב גרמניה לא ממש רצו את האיחוד, את היציאה מן הבית החמים והצנוע במערב חזרה לגרמניה הגדולה, המאיימת. גם במזרח לא כולם הסכימו להיבלע במערב, שסיפח במהרה את המזרח, הפריט את הכלכלה, ומחק את הזהות התרבותית והכבוד העצמי של שבעה עשר מיליון גרמנים. אלה הפכו לחסרי מולדת בארצם שלהם.
ובכל זאת, מדובר בהצלחה מהדהדת. גרמניה המאוחדת הצליחה, במחיר גבוה, ותוך קשיים, להגיע למטרה הנכספת, עכשיו, מטרה משותפת לכל הגרמנים: להיות, באמת ובתמים, גרמניה אחרת.