עובד כמו כלב - נכנס לעסקים

"שלום סנופ!", אמרתי בשמחה כשנתקלנו, אריה ואני, בשכנה שלנו, עם כלבתה סנופ.
"בוקר טוב , אלווין. מה קורה?" היא ענתה לי בשמחה גלויה לעין.
"הקשיבי! בואי ונמשוך את רונה ואריה לכיוון הוואדי, כי שם הם ישחררו אותנו מהרצועות. אני חייב לדבר איתך דחוף".
סנופ הבינה מהר והמשימה בוצעה בהצלחה. רונה ואריה התירו את הרצועות, וסנופ ואני נעלמנו בתוך השיחים שבוואדי.
"סנופ! בואי הנה , שבי בצל השיח הזה והקשיבי"
"מה שוב קרה?" שאלה סנופ בסקרנות.
"הקשיבי!"התחלתי את דברי במהירות. "אנחנו צריכים להתארגן ולפתוח קפה-מסעדה"
"אנחנו!? מי זה אנחנו?" הקשתה סנופ.
"אנחנו הכלבים! מה את לא מבינה?!"
"ואיך בדיוק נעשה זאת? ולאיזו מטרה אנחנו צריכים קפה-מסעדה? אתה רוצה לעזוב את עסקי הנחייה ולהפוך למסעדן?"
"סנופ! אני לא צוחק. העניין רציני. הקשיבי: כמעט כל יום אני נתקל באנשים המתנהגים בצורה מגעילה. אולי כדאי שננסה לתת להם דוגמה ואז אולי ילמדו משהו מאיתנו, הכלבים!"
"הבנתי," ענתה סנופ, "בוא , ספר לי מה עוד קרה לך בעיר הגדולה".

הצצתי מעל השיח שלצילו הסתתרנו, כדי לבדוק שרונה ואריה לא הלכו לאיבוד, והתחלתי בסיפור.
"ביום שלישי, היינו במשרד, את יודעת, ביבמ בפתח-תקווה, כרגיל. עד הצהריים, היה יום רגיל לחלוטין. בשלב מסוים הגיע חבר של אריה, אלי שמו. הם לחצו ידיים בהתלהבות ושמחה כאילו לא התראו שנה שלמה. את יודעת סנופ, אני מנסה כבר הרבה זמן להבין כיצד אריה יודע אם מושיטים לו יד או לא, ואם כן, היכן נמצאת היד המושטת. הוא אף פעם לא מפספס! בקיצור, הם שוחחו, שוחחו ושוב שוחחו ואז הציע אלי לצאת לאכול במסעדה סמוכה. אני לא אוהב להישאר לבד, אז נצמדתי לרגל של אריה ותקעתי מבט מסכן באלי. הם הבינו ולקחו אותי איתם. יצאנו מבניין המשרדים, ולאחר הפסקת 'ביזי' קצרה, עצרנו בפתח מסעדה בשם "אלפדרו". היה יום חם מאד וכפות הרגליים די הציקו לי בגלל הריצוף הלוהט של המדרכה. דלת המסעדה נפתחה עם הגיענו, ומלצרית צעירה קיבלה את פנינו בחיוך גדול".

"תרצו לשבת בחוץ?", היא שאלה בנימוס.
"מה פתאום בחוץ?!" חשבתי לעצמי.
"לא, לא, אנחנו מעדיפים לשבת במסעדה הממוזגת", ענה לה אריה.
"יפה אמרת, אריה" חשבתי.
"יש לנו שולחנות מוצלים", התעקשה המלצרית.
"גברתי הצעירה, אנחנו נשב במסעדה הממוזגת!", אמר אריה בקול נחרץ וסינן לאלי בין השיניים: "אל תתערב, תן לי לטפל בעניין".
"תוכלו להמתין רגע, בבקשה?" שאלה המלצרית ונעלמה לתוך המסעדה. מבעד לדלת הזכוכית, ראיתי שהיא מנהלת שיחה ערה עם בחור שעמד מאחורי הקופה. לפתע, הבחור יצא אלינו והסביר לאריה שיש לו בעיה עם כניסה של כלב לתוך המסעדה, אבל ישמחו לשרת אותנו אם נשב ליד שולחן בחוץ. אריה סירב שוב. הרגשתי רעד קל בידית הרתמה. זה סימן לא טוב כשמדובר באריה.

"אני מבקש לדבר עם בעלי המקום!", אמר אריה בקול צרוד.
"אנא המתינו עוד רגע, רבותי" אמר הבחור ונעלם גם הוא לתוך המסעדה. אלי, חברו של אריה, החל להתנדנד באי-נוחות, מרגל לרגל.
"אלי, ידידי, אתה מקבל היום ארוחה והצגה במחיר כרטיס אחד", פנה אריה לאלי.
אלי לא ענה דבר.
כעבור כשלוש דקות, הבחור פתח את הדלת והזמין אותנו פנימה. בדרך אל השולחן, הוא הסביר לנו שהיה צריך לבקש אישור מבעלי המסעדה, כי אנשים שסועדים במקום יכולים לכעוס על כניסתי למסעדה ולא יבואו יותר בגללי לאכול שם.

"מדוע שיכעסו האנשים?" שאלתי את עצמי,"הרי אני כלב נחייה מנומס, נקי וחמוד. מה למען השם הבעיה?".
אריה שאל את הבחור מה תפקידו במקום, והוא ענה שהוא מנהל משמרת ולא רוצה שיפטרו אותו מהעבודה. "האם אתה יודע בחור צעיר", פנה אריה אל מנהל המשמרת, "שעל פי חוקי מדינת ישראל כלב נחייה המלווה אדם עיוור רשאי להיכנס ללא שום עיכובים ובירורים, לכל מקום ציבורי, כולל מסעדה, תיאטרון, אוטובוס, בית חולים, בית כנסת – ובקיצור, לכל מקום?"
"לא, לא ידעתי" ענה הבחור במבוכה.
"ואיך אתה היית מרגיש במקומי, במצב שהעמדת אותי?" שאל אריה.
מנהל המשמרת הסמיק ולא השיב מילה.

הארוחה עברה בשקט. בשקט מדי. אלי ואריה כמעט ולא שוחחו ביניהם. בסוף הארוחה, פנה אלי לאריה ואמר: "אני מצטער אריה, אולי הרעיון לאכול במסעדה לא היה מוצלח".
"הרעיון היה מוצלח מאד", ענה אריה, "אבל אולי היינו צריכים לחפש מסעדה אשר מנוהלת על ידי בני אדם ולא על ידי אנשים".
אני לא בדיוק הבנתי למה הוא התכוון, אבל אם המסעדה הייתה שלנו, של הכלבים, היינו נותנים לכולם להיכנס ולא משפילים אף אחד. אפילו לאנשים רואים היינו מרשים לאכול אצלנו!". סיימתי את דברי.
סנופ שתקה.
"אני הייתי נושכת אותם!" אמרה סנופ לפתע, "אבל לך אסור, כי אתה כלב נחייה".
שריקתו של אריה נשמעה מעבר לשיחים.
"סנופ, איפה את? בואי כבר, הולכים הבית!", נשמע קולה של רונה.

קמנו שנינו וצעדנו לכיוון הבית, לא לפני שאריה הלביש לי את הרתמה.
"הם מאד שקטים היום", אמרה רונה, ואריה הנהן בראשו לאות הסכמה.
"כן," אמרה סנופ לפני שנפרדנו, "אנחנו צריכים לחשוב על מסעדה מנוהלת על ידי כלבים. שם נכבד כל אחד שירצה להתארח אצלנו, כי הרי אנחנו כלבים בעלי חינוך ונימוסים, וגם שומרי חוק".

כמו כן אריה ואני נשמח לאחל לגבי מזל טוב ליום הולדתך, החל היום.


ממסעדת אלפרדו נמסרה בתגובה התנצלות, וכי לאחר אי הבנה שהתרחשה בשל מלצר חדש, המקרה טופל במלוא הרצינות והנחיה ברורה להכניס כל אדם עם כלב נחייה עברה לכל עובדי הצוות.