חולה אהבה

בתל אביב אין מלצרים. יש בחורים ובחורות שנראים כמו מלצרים, הולכים כמו מלצרים, מקבלים טיפ והזמנות כמו מלצרים, אבל חושבים כמו קליינטים.

בתל אביב התלמידים עושים בית ספר למורים - וכולם חיים בהפסקות ומסמסים מאחורי הגב.

בתל אביב שדרות יפות, גינות יפות, שבילים לאופניים, חניות וחנויות למיוחסים.

בתל אביב יש מלונות לפי שעה, ספריות ציבוריות, תיאטראות, בודקי תיקים שהיו מהנדסים ברוסיה, כלבים משוחררים וחרדים מרוסנים.

בתל אביב יש בחורות יפות, שעולות אליה לרגל מבת ים ומבאר שבע, ומגדלי יוקרה משוכללים בלב העיר לקצינים של צבא הקבע.

במאה שעברה היו בה פיצוצים, במאה הזו פיצוציות.

בתל אביב ההזדהות עם הכאב נמשכת עד סוף מהדורת החדשות, הזעזוע עד שהנר כבה, האהבה עד סוף השיר, והילדות עד הבר מצווה.

יש בלט וג'ז ופרינג' בתל אביב, והיכל תרבות בלי חניה וכהנים, ותיאטרון יצוק לאלף שנה שכבר דורש את השיפוץ הבא, וגם, תודה לאל, משכן אמנויות שאין בו ארונות של קודש.

בתל אביב מתקלחים ומתבשמים כל ערב במקום אחר ויוצאים בערבים עם סלולרי בעיניים לעשות בנות בשירותים או בנים על שפת הים.

והכי טוב בתל אביב הוא בלי ספק המרחק שלה מירושלים, עיר שהכניסה והיציאה ממנה היא דרך בית קברות, ובין לבין – חומות.

* אלכס אנסקי הוא שחקן ושדרן רדיו