בדיון שנערך ביום רביעי האחרון, (28/10/09), דחתה הכנסת את הצעתו של חבר הכנסת יואל חסון לשנות את שם החוק "צער בעלי חיים" אל "זכויות בעלי חיים". על פניו ההצעה נראית שולית, וספק אם לצעד הזה, אם היה מתבצע, באמת הייתה משמעות כלשהי לגבי בעלי חיים בישראל.
אבל דווקא נימוקי המתנגדים להצעה הם אלה שמראים את פרצופיהם האמיתיים של נבחרי העם שלנו. לא צריך להיות אוהב בעלי חיים גדול בשביל לראות את זה, ועל פי היחס שבעלי החיים מקבלים במוצהר מהמדינה, אפשר להסיק שגם יצורים חיים אחרים (בני אדם, למשל) לא בדיוק נמצאים בראש סדר העדיופויות של רוב חברי הכנסת.
יעקב מרגי מש"ס, שר הדתות, הסביר מדוע הוא מתנגד להצעה. לדבריו, "הצעת החוק נשענת על התפיסה הבלתי מקובלת שיש לבעלי החיים זכויות". מרגי טען כי מעמדם המשפטי של בעלי החיים שווה לזה של גופים ללא רצונות ואינטרסים משל עצמם, כגון אניות, אוניברסיטאות, ערים ותאגידים.
דווקא ההתייחסות לגוף האחרון היא מפליאה, מכיוון שבמדינות מסיומות וגם בחוקה של ארצות הברית, תאגידים נחשבים בבתי המשפט כבני אדם לכול דבר ועניין, עם כל הזכויות הנוגעות להם. באופן אבסורדי, דווקא בעלי חיים לא מוכרים בחוק כאינדיבידואלים חיים בעלי זכויות מה שגורם לכך שיהיה הרבה יותר קל לנצל אותם ולדרוך עליהם, בניגוד לגופים מסחריים בעלי הון.
קל לאתר את הבעייתיות שקיימת בהתבטאות שכזו. חסון לא ביקש לחוקק חוק חדש, אלא בסך הכול לשנות שם של חוק ישן. אבל העובדה היא שקיים חוק כזה מלכתחילה, שקובע כי "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". (ושוב, החוק לא חל על תאגידים, כגון תעשיות המזון מהחי, בהן התעללות בעלי חיים היא דבר שבשגרה). אילו בעלי חיים היו בסך הכול חפצים דוממים כמו אוניות או אבסטרקציות כמו ערים, שלא מסוגלים כלל לחוש כאב או להרגיש סבל, לא היה צורך בחוק כזה אבל ברור שהתייחסות אל בעלי חיים כאל יצורים חסרי רגשות ותחושות, הגיונית כמו התייחסות כזו לבני אדם אחרים.
ואם חבר הכנסת מרגי זקוק להוכחה נוספת, הרי ששם החוק "צער בעלי חיים" נגזר, במילים אלה בדיוק, מהתורה עצמה, התורה בה הוא מאמין אדוק.
הזכות לחיות
אבל על דבר אחד שעלה בדיון הכנסת, קשה להתווכח: על פי מדינת ישראל, בעלי חיים אינם נחשבים כאישיות משפטית בעלת זכויות. עד שיהיו כאלה, אם נשנה את שמו של חוק צער בעלי חיים, במתכונתו הנוכחית, אל חוק "זכויות בעלי חיים", הדבר יהיה בגדר הטעייה.
הזכויות הבסיסיות ביותר של כל אחד מאיתנו הן לא זכות ההצבעה בכנסת או הזכות לחינוך חינם אלא הזכות לחיים, לשלמות הגוף, לחירות ולביטחון, שאנחנו נוטים לתפוס כמובנות מאליהן, אבל מבעלי החיים הן נשללות באופן שיטתי ואינן מוגדרות כחלק מחוק צער בעלי חיים. אמנם אחד הסעיפים בחוק הוא איסור המתה ברעל, אך הסעיף הזה עדיין לא מגן על בעלי החיים משאר הדרכים בהן הורגים אותם בהמוניהם והאם את החיה, שבסך הכול רוצה לחיות ולשרוד, מנחמת העובדה שלא הורגים אותה ברעל, אלא בשחיטה, בחישמול, בגריסה או בחנק (כולן שיטות הנהוגות בתעשיות המזון הכשרות בישראל)?
ההישג המשמעותי ביותר של חוק צער בעלי חיים היה בשנת 2003, כאשר בג"צ קבע שפיטום האווזים אינו חוקי. באיסור על הפיטום, בג"צ אמנם הוציא מהחוק התעללות קשה אך עדיין, מה שנאסר הוא פיטום אווזים, שמוגדר כהתעללות, ולא ההרג עצמו, מתוך התפישה שכל אווז הוא פרט בפני עצמו בעל זכות בסיסית לחיות.
לכן, אולי עוד מוקדם לדבר על "חוק זכויות בעלי חיים", עד שבעלי החיים באמת יקבלו את הזכויות שמגיעות להם מעצם היותם אינדיבידואלים בעלי רגשות ותחושות. זה אולי לא יקרה בקרוב, אם הדבר תלוי באנשים כמו ח"כ מרגי אבל בהקשר הזה, ניתן לציין לטובה את ח"כ ראובן ריבלין, שהגיב על דבריו של מרגי. "אני לא יודע מה הייתי עושה לבן אדם שהיה הורג את סטפן שלי", אמר ריבלין, שלמרבה המזל, הכלב שלו חשוב לו יותר מאונייה או מתאגיד. עבור ריבלין, הזכות לחיים של כל פרט, חשובה יותר מאינטרסים אישיים. "אני לא אוכל בשר, אני צמחוני מטעמים מצפוניים. הכלב שלי נלקח לאיזושהי מכלאה, כי הוא נשך או היה נדמה למישהו שהוא נשך אותו, וזה היה על יד בית מטבחיים. כשראיתי איך שוחטים בעלי חיים, נהייתי לצמחוני. זה כבר נושא של למעלה מ-40 שנה".