רבין ופרס: הסיפור האמיתי

ביום השנה ה 14 להירצחו של יצחק רבין, אני רוצה להעלות מספר מחשבות מתוך ניסיוני האישי בעבודה עם ראש הממשלה המנוח, בעת תהליך אוסלו, בעיקר בהקשר של יחסיו עם שר החוץ דאז שמעון פרס שיבדל לחיים ארוכים.

הייתי ראש המשלחת למו"מ להסכמי אוסלו אחד ושניים. רבין הגיע למסקנה אסטרטגית, שהאיום העיקרי על ישראל הוא משכנותינו הרחוקות בעיקר אירן וסוכניה ומשום כך חשוב לעצב תהליך שלום ייזום עם שכנותינו הקרובות; הפלסטינים , ירדן וסוריה. בהתאם לזאת הוא סיכם עם שמעון פרס לעבוד בקרבה רבה על מנת לקדם את התהליך המדיני.

אני אומר זאת על רקע השמועות והפרסומים, במיוחד בעת הזאת, על הקרעים בין שני האישים. ייתכן והיו, אך אני הייתי עד שבשנים האחרונות והכה חשובות של רבין, השניים התפייסו ועבדו יחד בהרמוניה ושיתוף פעולה מלא.

נכון שראייתם של השניים נבעה ביסוד משני אספקטים שונים: פרס האמין מאוד גם בחשיבות הפיתוח הכלכלי האזורי שינבע מתהליך שלום ורבין ראה את הדברים בעיקר דרך פריזמת הביטחון, אך שניהם הגיעו בסופו של דבר לאותן המסקנות. שלום בין ישראל לשכנותיה הכרחי להמשך קיומה הבטוח והמוסרי של מדינת ישראל. הם נפגשו פעמיים בשבוע בארבע עיניים. ובפורום זה שבו היה ניסיון בענייני המדינה של כמאה שנה התקבלו כל ההכרעות החשובות.

אנחנו, אנשי הביטחון, החוץ והאוצר ישבנו עימם לפחות פעם בשבוע בענייני מטה והיה לנו ברור שההחלטות האמיתיות מתקבלות בין השניים. זוהי דוגמה לא רק לתהליך נכון אלא גם למנהיגות אמיתית של שני האישים הללו. כדי לקבל יחד את ההחלטות הקשות, כדי להצעיד את מדינת ישראל לעתיד בטוח יותר ולמנוע מהדור הצעיר מלחמות. כך לדעתי הם היו ממשיכים עד להשגת שלום אזורי וכל זה נקטע ברביעי לנובמבר. זאת עלינו לזכור היום.