5 דברים שלא ידעתם על סילביו ברלוסקוני (ואם ידעתם, אז באמת כל הכבוד):
1. כסטודנט, הוא התפרנס מכתיבת עבודות לחבריו.
2. בחופשות הקיץ חילטר כזמר בספינת שיט תענוגות.
3. בעבר הוא סבל מסרטן הערמונית, אך לטענתו החלים לגמרי.
4. הוא היה חבר בלשכה של הבונים החופשיים, מועדון עילית חשאי כלל-עולמי.
5. כינוי החיבה שלו בפי אוהדיו הוא "ברלוסקוניסמו" - צירוף של שם משפחתו וסיומת שמשמעותה "מקסימום".
"ברלוסקוניסמו" נגד "קרימינליסמו"
ביולי 2000 החליט סילביו ברלוסקוני, האיש העשיר באיטליה, שהוא רוצה את קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל, דיוויד בקהאם, לקבוצה שבבעלותו - מילאן. לפי פרסומים בצהובונים ברלוסקוני שם על השולחן 60 מיליון דולר עבור בקהאם ובונוס קטן: משרה מפתה לאשתו, הזמרת ויקטוריה אדמס, באחד מערוצי הטלוויזיה שלו.
בשנת 2001 ברלוסקוני נאלץ להיפטר מההרגלים האקסטרווגנטיים שלו: הוא כבר היה ראש ממשלה, ואיטליה שקיבל לידיו היא אחת העניות באיחוד האירופי, עם שיעור אבטלה מהגבוהים במערב.
במערכת הבחירות שקדמה לשובו של ברלוסקוני לתפקיד ראש הממשלה - לאחר שכבר כיהן בו כשבעה חודשים ב-1994 - האיש היה האישיו. עבור אוהדיו הוא היה "ברלוסקוניסמו" (ברלוסקוני הגדול, בתרגום חופשי); יריביו ראו בו "קרימינליסמו" (פושע גדול, באותו תרגום).
התומכים הציגו את ברלוסקוני, שעמד בראש מפלגת "פורצה איטליה" ("איטליה החזקה"), כ"איש חזק", סלף-מייד-מן, הגירסה האיטלקית של החלום האמריקאי. מתנגדיו ראו טעם לפגם בכך שמי שרכש בכספו שלושה ערוצי טלוויזיה, את בית ההוצאה לאור הגדול באיטליה, סוכנות פרסום, עיתון רב תפוצה וקבוצת כדורגל, יקנה גם את השלטון במדינה. ברלוסקוני אכן לא חסך: הוא הוציא 20 מיליון דולר על שליחת ספר קורות החיים שלו לכל תושבי איטליה. הצעד התברר כמועיל: ב-13 במאי איל ההון ניצח בבחירות את יריבו מקואליציית השמאל-מרכז, פרנצ'סקו רוטלי.
בריונים נגד "טרוריסטים"
כבר מימיו הראשונים בתפקיד, ייצג ראש הממשלה הטרי ימין מסוג חדש-ישן. ימין קיצוני שאינו מתבייש בעמדותיו בין אם הוא גאה בהן, ובין אם אינו מצויד בכלים להבין מדוע אינן ראויות. עוד קודם לכניסתו לתפקיד התעלם מכך שבחירתו התקבלה באיחוד האירופי בחשדנות, וששרי חוץ ביבשת הבטיחו לעקוב בתשומת לב אחר הרכב ממשלתו.
לשולחן הממשלה הביא עמו שני חברים לדרך: ג'נפרנקו פיני, מנהיג "הברית הלאומית", שהתוודה כי הוא רואה בלאומן האוסטרי יורג היידר מודל לחיקוי, כסגן ראש הממשלה, ואומברטו בוסי, מנהיג "הליגה הצפונית", שרואה עצמה כממשיכת המפלגה הפשיסטית.
אבל דווקא ברלוסקוני התבלט באמירות שערורייתיות: במסגרת השוואה שערך בין העולם המערבי לעולם המוסלמי, הדגיש: "אנו חייבים להיות מודעים לעליונות של הציביליזציה שלנו". ההתבטאות גררה תגובות נזעמות ואיימה לפורר את הקואליציה העדינה ממילא שהקימה וושינגטון נגד הטרור העולמי. ראש ממשלת איטליה הגיב בהתנצלות רפה, באיחוד האירופי מיהרו לגנות.
ברלוסקוני מצא קשר בין אויביו: הטרור האיסלאמי, לדבריו, ניסה לגרור את המערב לתגובה; תנועת מתנגדי הגלובליזציה, לעומת זאת, ניסתה לגרום למערב לחוש אשם על מדיניותו הכלכלית. אולי זה מסביר מדוע כחודשיים קודם לכן שוסו בריונים ניאו-פשיסטים במפגינים מתנועות ירוקים, אנרכיסטים וסוציאליסטים, שמחו נגד ועידת הג'י-8 (שמונה המדינות המתועשות) בגנואה שבאיטליה. לפי החשד, הבריונים מהימין הקיצוני, קיבלו אישור להכות עצורים בהפגנות באלות ולהשפילם. כך, על פי ברלוסקוני, ייעשה לטרוריסטים.
פינלנד נגד איטליה
ביבשת המשיכו לעקם את האף, אבל ברלוסקוני, שדומה שאינו חש שעליו להתנצל על משהו, המשיך בשלו. באחרונה סירבה איטליה לחתום על צו הסגרה מורחב של מדינות האיחוד, המחייב גם הסגרה בגין עבירות שחיתות. היו שטענו כי החקירה בעניינו בספרד והפירסומים בעיתונות על קשריו, לכאורה, עם המאפיה הסיציליאנית, עמדו בבסיס התנגדותו. רק לאחר שהציב את איטליה בסכנת בידוד באיחוד האירופי, נאלץ ברלוסקוני להתקפל ולחתום על הצו.
בדרך הספיק ברלוסקוני להסתכסך עם פינלנד כשניסה לשכנע את האיחוד האירופי להקים את הסוכנות לבטיחות המזון בפארמה שבאיטליה במקום בפינלנד, גייס נימוק מקורי: "פארמה היא שם נרדף למסעדות טובות", הסביר. "הפינים אפילו לא יודעים מה זה פרשוטו (חזיר באיטלקית)". "פרשוטו זה חזיר", נכתב בעיתון הנפוץ בפינלנד בתגובה, שסיים בפניה ישירה לברלוסקוני: "עכשיו אתה מרוצה?".
חוזה נגד מסורת
בקמפיין הבחירות שלו נדמה היה שברלוסקוני נחוש להביא שינוי. בין השאר הבטיח לקצץ במיסים כדרך ליצירת מיליון וחצי משרות חדשות, לעצור את ההגירה ולערוך רפורמה כללית של הביורוקרטיה.
ערב הבחירות אף פירסם "חוזה עם איטליה", לפיו לא יתמודד שוב על משרת ראש הממשלה, אם לא יעמוד בלפחות ארבע מתוך חמש הבטחותיו לבוחרים: רה-ארגון של פקידות המדינה; רפורמה חוקתית; בדיקה מחדש ופישוט של מערכת המשפט; עריכת תוכנית לעשר שנים לעבודות ציבוריות; וגיבוש תוכנית פיתוח לדרום העני. ברלוסקוני הציג עצמו כרץ למרחקים ארוכים, אך מי כמוהו יודע שהחיים הפוליטיים באיטליה הם קצרי רוח. ראש הממשלה האיטלקי מספר שמה שמניע אותו הוא "הידיעה שרק אני יכול להביא לתפנית במדינה". מצד שני, גם הוא זוכר שהממשלה בראשותו היא ה-59 במספר מאז תום מלחמת העולם השנייה.