פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה אומרת לכם המילה "רוסי"?

      בישראל של שנת 2009 המותג הרוסי הוא אחד הנחותים בחברה, וזאת על אף מספרם העצום של העולים מרוסיה ותרומתם האדירה לחברה הישראלית. שנאת הזרים, שהורסת כל חלקה טובה במדינה, חייבת להיעלם לפני שתמוטט אותנו

      איזה צמד מילים מעצבן יותר את האוזן הישראלית? 'בחור רוסי' או 'פסנתר רוסי'? האמת היא, ששניהם מעצבנים באותה מידה. כי בישראל של 2009, נראה לעתים ש'רוסי', 'רוסיה' או כל ביטוי אחר שנוצר על ידי שילובן של מילים אלה, הם בגדר גסויות.

      הסלידה המופגנת אותה חשים ישראלים רבים כלפי המושגים האלה ולעתים אף כלפי אלה המתקראים כך, מעידה על קיומה של תופעה לא פחות מכוערת מהאנטישמיות שאותה אוהבים בישראל לגנות מעל כל במה אפשרית. כי כשנזרקים לחלל האוויר בשיח הישראלי ביטויים תמימים כגון 'בחור רוסי', 'מראה רוסי', או אפילו 'פסנתר רוסי', הם גורמים לחוסר נוחות של הנוכחים במקרה הטוב או לעוינות אלימה המלווה בצחקוקים אידיוטיים במקרה פחות טוב.

      איך ייתכן שבמדינה שאותה כינו פעם "הרפובליקה ה-16 של ברית המועצות" ושרוב החותמים על מגילת העצמאות שלה דיברו בשפתם של פושקין וטולסטוי, הפך הביטוי "רוסי" למילת גנאי? מעניין מה היה אומר על זה יוסף חיים ברנר שבנעוריו עשה מאמץ כביר כדי ללמוד רוסית, כי דווקא בכתבי העט הרוסיים קיווה למצוא תשובות עבור עמו שלו. מעניין האם היה יכול להצליח בישראל של היום בן אחר של התרבות הרוסית בשם ולדימיר ז'בוטינסקי, ששינה את שמו לזאב והעניק את שם משפחתו לאין ספור רחובות בישראל. ומה עם יוסף טרומפלדור שבקושי דיבר יידיש, שלא לדבר על עברית חלילה, ועד מותו הסתפק ברוסית שהייתה שפת אמו.

      האמת היא, שפשוט לא אוהבים כאן אף אחד

      לצערי הרב במדרג המותגים של ישראל המודרנית הידרדר המותג "רוסי" לתהום אינסופית. פה ושם אפילו ניתן לפגוש אנשים שמצניעים את מוצאם הרוסי שמא לא ייפגעו סיכויי ההסתגלות החברתית שלהם. מסתובבים בקרבנו לא מעט "פולנים" שכשמכירים אותם מקרוב, מתברר פתאום שלזמר הפולני הראשון שהם שמעו קראו צביקה פיק.

      הקולקטיב היהודי אומנם קלט לתוכו את העלייה הרוסית אבל הוא עדיין מסתייג ממנה. היו אפילו ציניקנים שטענו שבפיגוע בדולפינריום שילמו העולים מרוסיה את דמי הכניסה לחברה הישראלית. בחברה השסועה והקוטבית שלנו עדיין לא החל עידן השלום והאחווה הבין-עדתי. הישראלים הרוסים אומנם מהווים את הקבוצה האתנית הכי גדולה בישראל (למעלה ממיליון איש) אבל עדיין ממוקמים נמוך בתפיסת החברה. וזאת למרות הצלחתם חסרת התקדים בתולדות מדינת ישראל ובהשוואה לשאר גלי העליות שהגיעו אליה.

      פעם עוד הייתי מתווכח עם אלה שגרסו ש'לא אוהבים כאן רוסים', עד שיום אחד הבנתי שזה לא יכול להיות אחרת. פשוט לא יכול להיות. כי לא אוהבים כאן אף אחד. והתחרות בין הקבוצות כאן היא לא תחרות על מי אוהבים יותר אלא את מי שונאים פחות. החברה היהודית הלא הומוגנית שחיה בישראל רוויה בקסנופוביה (שנאת זרים) כלפי חוץ - ולצערנו גם כלפי פנים, קסנופוביה שהורסת כל חלקה טובה במדינה ואף מבריחה מכאן אנשים. כי למה שיתבייש אדם במוצאו? למה שישקר על מוצא אביו?

      הלוואי והמצב בישראל ישתנה במהרה. הלוואי וכולנו נלמד להעריך את עברם של בני אדם ואת תרבותם בלי לצחקק מאחורי גבם. הלוואי ונלמד לאהוב אחד את השני. או כמו שאומרים ברוסית – אינשאללה!