את מארלי פגשתי בפעם הראשונה בחיי בבית קפה תל אביבי. לאחר שטיילנו לאורך חוף הים באזור, שהוא ללא ספק פחות מעניין מחוף הים בחיפה, החליטו גבי ואריה שצריך לנוח. אני תמיד בעד לנוח! כשהתקרבנו לבית קפה נחמד שעל הטיילת, ראיתי מרחוק, זוג שיושב ליד שולחן בבית הקפה ואיתם נמצא לברדור עם רתמה של כלב נחייה.
"אריה", אמרה גבי לפתע, "אני רואה בבית הקפה הקרוב זוג אנשים עם כלב נחייה. רוצה לברר מי הם?", "בוודאי , למה לא?" ענה אריה. כשעמדנו ממש ליד השולחן שלהם, עצרנו ולאחר שנייה, שמעתי את אריה פונה אל הזוג: "שלום לכם, לזוג עם כלב הנחייה. לי קוראים אריה ולאשתי גבי ואיתנו נמצא גם אלווין, כלב הנחייה שלי. האם נוכל להצטרף אליכם?" לרגע לא הייתה תגובה, אך חיוך גדול התפשט על פני שני האנשים שישבו ליד השולחן. הגבר, קם בגמלוניות מה ממקומו והושיט יד קדימה: "שלום לכם גבי ואריה. אנחנו מרגלית ומישל ולכלב שלי קוראים מארלי".
מבט של הפתעה הופיע על פניו של אריה, תוך שהוא מושיט יד לידו המושטת של מישל ואמר: "שלום מרגלית ומישל. מה שלומכם?". גבי חייכה במבוכה: "אתם שלושתכם, החלפתם ביניכם עשרות מיילים וביליתם שעות בטלפון והיינו לא רחוק מלפספס פגישה איתכם, כי אני לא ידעתי מי אתם". "העיקר שאנחנו נפגשים", אמר מישל בשמחה בזמן שמרגלית וגבי לחצו ידיים והתחבקו קלות. המלצרית, שהתקרבה בינתיים לשולחן שלנו , קיבלה הזמנות חדשות ומארלי ואני עשינו הכרות מתחת לשולחן.
יש חנויות מלאות בעובדים חירשים
"אתם תל-אביביים?" שאל מארלי. "לא, אנחנו מחיפה ובאנו לטייל קצת בתל-אביב", עניתי מלא חשיבות עצמית. "ניחשתי שאתם לא מקומיים. אנחנו מטיילים המון בעיר ומעולם לא פגשנו אתכם", סיכם מארלי את המצב. "נכון", אישרתי את דבריו של מארלי, "יצאנו לפני הצהריים מחיפה, עצרנו לשעה קלה לסידורים בחדרה ולאחר מכן נסענו לנתניה ווחלפנו על פני מסעדה. כשהתקרבנו לדלת המסעדה, בחור נחמד יצא מתוכה והזמין אותנו בנימוס רב להיכנס פנימה. מלצרית זריזה הביאה תפריטים ולא שכחה לומר לאריה שיש לו כלב יפה. נראה לי שמלבד השרות, גם האוכל היה מצוין, כי אריה, הקמצן הזה, השאיר טיפ שאפילו גבי התפלאה".
"יפה, אז עד עכשיו היה לך יום נחמד", סיכם מארלי את המצב. "אנחנו באנו הבוקר לטיילת, כדי להירגע מעט. היום שלנו התחיל פחות טוב", הוסיף בעצב. "למה, מה קרה היום?" שאלתי מסוקרן. "ובכן אלווין, כשיצאנו הבוקר מהבית, מרגלית אמרה שצריך להיכנס לבית המרקחת שליד הבית שלנו, כי צריך לקנות מספר דברים. למישל ומרגלית יש קשר עם בחורה שבאה איתם לקניות. הם משלמים לה עבור הזמן. אתה יודע , בחנויות עם שרות עצמי, אדם עיוור לא יכול להסתדר לבד".
"נכון", הגבתי לדבריו של מארלי, "כשאריה רוצה לקנות משהו בסופר, או בכל חנות עם שרות עצמי, הוא תמיד הולך עם גבי, אורנית או אסי." מארלי נאנח והמשיך בדבריו: "למרגלית ומישל אין בני משפחה שרואים וגרים בקרבת מקום, אז הם נעזרים בבחורה הזו. היא מאד נחמדה, אבל הבוקר לא יכלה להגיע". "ומה קרה? הרי בכל חנות יש מוכרים וסדרנים, גם איש בטחון יש בכניסה, אז מה הבעיה?" הקשיתי. מארלי השפיל את עיניו והמשיך: "כן, אתה צודק, אבל בסניף של בית המרקחת ההוא, כולם כנראה חרשים". "באמת מארלי, איזו מן בדיחה זו?" רטנתי בכעס.
יש מישהו שיכול לעזור?
מארלי ניער את ראשו וענה: "אספר לך מה קרה ותשפוט בעצמך: בכניסה למקום לא עמד איש בטחון. מישל פתח את הדלת, לאחר שהבאתי אותו לפנייה, וכיוון את מרגלית לכניסה. לאחר שנכנסנו פנימה, צעדנו כשלושה צעדים ועצרנו ממש לפני המדפים המלאים במוצרים רבים. מישל שאל בקול מתון למדי: "יש מישהו שיכול לעזור?", ולא נשמעה כל תגובה. אף אחד מהקונים או מצוות החנות לא הגיב.
"הרם את קולך מישל. לא שמעו אותך", אמרה לו מרגלית. מישל הרים את קולו וחזר על דבריו, כמעט בצעקה. מספר אנשים, ביניהם מבין צוות בית המרקחת, הרימו את ראשם , אך אף אחד לא התקרב. פניו של מישל האדימו מכעס וחזר בשלישית: "שימו לב! עומדים כאן שני אנשים עיוורים הזקוקים לסיוע בביצוע קנייה. אני סופר עד שלוש. אם אף אחד לא ייגש אלינו, אתחיל להפיל מוצרים מהמדפים! אחד..."
לפתע, מאחורי המדף הקרוב אלינו, הופיעה מוכרת ושאלה בחוסר רצון בולט לעין: "כן, מה אתם רוצים?"הוא שאל, "ראשית, אנחנו רוצים שתתנהגו כבני-אדם," ענתה מרגלית כשדמעות בעיניה,"וחוץ מזה אני צריכה מספר דברים".
"המשך הקנייה התרחש בשקט. עברנו בין המדפים, המוכרת הניחה בסלסלה את המוצרים שמרגלית אמרה לה ולאחר ששילמנו בקופה, יצאנו משם", סיים מארלי את הסיפור. "מזל שנפגשנו", אמרתי, "אני רואה שמרגלית שוב מחייכת וגם מישל די שמח". "כן, באמת מזל שנפגשנו", חייך מארלי ושתק.