תמיד בסוף אין מילים. לפעמים יוצא איזה גמגום סתום, אבל אפילו הוא לרוב ממאן להגיע. יש אנשים שאף פעם לא נתקעים. הפופ סטאר, למשל, היא כזו - תמיד יודעת להגיד את המילה שתעלה חיוך, התעניינות או אפילו צחוק פרוע. אבל אצלי הן אף פעם לא באות, הלשון הופכת כבדה והמוח זועק "נו, תגידי משהו. משהו כמו, כמו, אהה... משהו". הפתרון שמצאתי כדי להתמודד עם הבעיה המביכה הוא מביך לא פחות: אני בונה לי מונולוגים, נאומים ארוכים, שנונים ופוצעים, המיועדים למוכרת שלא היתה נחמדה, לפקידה הלחוצה בבנק, להוא שמחליט מי זוכה לקבל ויזה לארצות הברית, וכמובן - לאקסים. לכל אחד מהם, זניח ככל שיהיה, שמור נאום ארוך ומפורט, עם משפט סיום מוחץ שיותיר אותם המומים. נאומי ניצחון שהיו יכולים אפילו להציל את שמעון פרס מכמה מפולות מביכות. אני משננת אותם שוב ושוב, כדי שאוכל להקיא אותם בכל רגע מפתיע נתון, אבל מובן שכשמגיעה שעת השין, הם נעלמים ומותירים אחריהם רק שובל דקיק שלוחש "טוב, בסדר, תודה".
אבל הפעם זה לא היה אמור להיות ככה. שנים של ציפייה נטעו בי את האמונה שכשהפגישה הזו תתממש, אני אדע בדיוק מה להגיד. אני אפעיל את קסמי המפוקפקים ואותיר אחרי רושם בלתי נשכח. הפגישה הזו קרתה סוף סוף בנחמה וחצי. ומובן שגם בה לא מצאתי נחמה.
קבעתי לאנץ' ספונטני עם הפופ סטאר, שנייה לפני שהיא הולכת לכבוש גם את התפוח הגדול. לבקשתה הזמנו ביצה בקן (28 שקל) ופרנץ' טוסט (49 שקל, כולל שתי כוסות שתייה), כי אלו בדיוק המנות שאותן נהגה לחלוק עם בן זוגה לשעבר בכל פעם שהיו באים למקום. בזמן ההמתנה הארוך היתה איזו שנייה שסובבתי את הראש טיפה יותר מדי - ואז ראיתי אותם. הם ישבו על הספה הפינתית ונראו כמו בתוך בועה שאי אפשר להיכנס אליה, בטח לא אני. והם נראו טוב יחד, ממש טוב, טוב שאי אפשר לטעות בו, טוב של פרפרים ולבבות ורודים שמרחפים. אין ספק - הם הרגישו בבית, אבל דווקא אני, שמגיעה למקום לעתים די תכופות, ואפילו מתייחסת אליו כאל בית קפה שאפשר לעבוד בו בשקט, עדיין לא הצלחתי להרגיש בנחמה וחצי את אותה הרגשת נינוחות מתבקשת.
ניסיתי להתמקד באוכל, ולו רק מפני שידעתי שברגע של חוסר ריכוז תמהר הפופ סטאר לסיים לי אותו. המאבק היה לא קל, אבל בסוף הצלחתי לטעום מהביצה בקן הנוסטלגית, מהסלט הטרי עם קוביית הפטה הטעימה שהוגש איתו ואפילו לגנוב כמה ביסים שיעזרו לי להבין שהפרנץ' טוסט ספוגי מדי, אך עדיין טעים ומשתלב מצוין עם השמנת החמוצה והאגסים המבושלים שהתלוו אליו.
בשלב ההפוך הטעון שיפור עוד ניסיתי לאזור אומץ ולומר להם בדיוק את מה שתיכננתי. את כל המילים האלו שמסתובבות בתוכי כבר שנים ומייחלות לרגע שהגיע. אבל כלום. ברכי כשלו, לשוני נדבקה, ומחייכים הם יצאו מהמקום לעבר השקיעה. מבעד לחלונות הגדולים עוד הספקתי לראות אותם בורחים מגדודי הצלמים, וכל כך רציתי לרוץ אחריהם, רק כדי לומר להם "נינט, יודה, אתם גדולים".
בקטנה
סקס אפיל: הרבה לפ-טופים שמעוררים מתח מיני זהה לזה שבספריות
אנשים: נעימים
עיצוב: בפנים חלל ביתי ונעים, בחוץ מרפסת להבימה, שתחזור להיות רגועה ברגע שייגמרו כבר השיפוצים
שירות: קצת מפוזר, אך מתוק
הפוך קטן: 12 שקל
ליד ההפוך: דרינקים במחירים מצחיקים ועסקיות צהריים משתלמות
טיפ: מקום שמתאים לארוחת בוקר זוגית, לעבודה מול המחשב ולדרינק בשעות הלילה
גישה לנכים: כניסה אין שירותים אין
שורה תחתונה: אין מילים
נחמה וחצי. אחד העם 144 (מול הבימה). טל' 6852326. פתוח: א'-ה' 7:00-2:00, ו' 7:00-17:30, שבת 11:00-2:00.