הקטה - עוד רגע קט - ועפה

הקטה, עוף המזכיר במקצת חוגלה, היתה בעבר אחד המינים הנפוצים ביותר בנגב ובמדבר יהודה. ארבעה סוגים של קטה מוכרים במקומותינו: סוג אחד - קטת הכתר, שנעלמה במהלך שני העשורים האחרונים מאזורים נרחבים של מרכז הנגב ומערבו, ובאזורים אחרים מורגשת ירידה במספר הפרטים. הסוג השני, קטה סנגלית, יציב יותר, אך ניכרת ירידה איטית בתפוצתו במרבית האזורים בהם היא חיה. שני הסוגים הנוספים, קטה גדולה וקטה חדת זנב, נחשבו תמיד נדירים יותר ולכן עיקר תשומת הלב מופנה לשניים הראשונים.

הערכת האוכלוסיה לגבי קטת הכתר מדברת על כ-200 זוגות, המשקפת ירידה של 50 אחוז לפחות בגודל האוכלוסיה הכולל בשני העשורים האחרונים. אוכלוסיית הקטה הסנגלית מוערכת בכ-1,500 זוגות מקננים, שמשמעה צמצום של כ-40 אחוז לפחות בגודל האוכלוסיה במהלך שני העשורים האחרונים. הסיבות לירידה הדרסטית במספר הקטות אינן ידועות בבירור, אך הן קשורות להרחבת שטחי המרעה והחקלאות, לייבוש בריכות השתיה בהן מתקבצות הקטות, ולהפרעות הנגרמות בשל אימונים צבאיים באזורי המחיה של העופות.

קטת הכתר ניכרת בעטרה שחורה המצוירת על מצחה. במעופה היא דומה ליונה, והיא גדולה במעט מהיונים. בתחילת שנות ה-80 הוערכה אוכלוסיית הנגב והערבה בכ-500 זוגות דוגרים. הריכוזים הגדולים ביותר בהן חיות קטות הכתר הן חצבה ושיזפון בערבה, ניצנה ושבטה בנגב ואזור אילת. מאז אמצע שנות ה-80 ניכרת ירידה משמעותית במספר הפרטים בכל האזורים: באזורי ניצנה ובחצבה נצפות קטות כתר רק לעיתים נדירות, וגם אז במספרים קטנים בלבד ובאופן לא-סדיר, ומסביבות אילת הן נעלמו לחלוטין. באזור שיזפון שבערבה, שם מתקבצות הקטות כדי לשתות, ירדו המספרים ממאה ויותר לעשרות בודדות.

לקטה הסנגלית גוף מאורך וקטן יותר מזה של קטת הכתר, הניכר בשתי אברות זנב דקות וארוכות. בשנות השמונים של המאה ה-20 הוערכה האוכלוסיה בכ-2,500 זוגות דוגרים, ובסך הכל כ-12,500 פרטים. ריכוז השתייה הגדול ביותר באותן שנים היה בבריכות ביוב בניצנה, אליהן הגיעו אלפי פרטים מדי יום. ב-1985 יובשה הבריכה בניצנה, ומאז ניכרת ירידה הדרגתית במספר הפרטים הנראים באזורי הנגב הצפוני לעשרות עד מאות בודדות בלבד. בסביבות באר שבע ובאזור נירים לא נראו קטות סנגליות מאז 1995, לעומת מאות בשנות השמונים. אוכלוסיית דרום הנגב, המונה מאות בודדות של פרטים, יציבה.

הקטות על סוגיהן השונים ניזונות מזרעים של צמחי מדבר שונים. בשונה מעופות מדבר אחרים, הקטות אינן מפיקות את הנוזלים הדרושים להן ממזונן, והן זקוקות למים בנפרד. לכן הן נוהגות להתקבץ סביב בריכות שתיה שונות. לא ברורה מידת ההשפעה שיש לעובדה שרבים ממקווי המדבר הפכו לבריכות ביוב. הקטות נראות בדרך כלל בלהקות, שגודלן משתנה בהתאם לסוג הקטה. הקן הוא גומה החפורה בקרקע. בדרך כלל מטילה הנקבה שתי ביצים, ואילו בני הזוג מתחלקים בדגירה על הביצים: הזכר דוגר בלילה והנקבה ביום. שלבי הגידול של האפרוחים אינם ידועים.

(הכתבה נערכה בסיוע הספר האדום של החולייתנים בישראל. עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי, עורכי הפרק: אסף מירוז ודן אלון, בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.)