אתמול נרצחה עוד אישה בישראל על ידי בן זוגה אשר שיסף את גרונה בביתה-מבצרה. המונח "ביתי הוא מבצרי" מושג שטבעו אבותינו עוד בימי קדם, מאבד במהירות מסחררת את אחיזתו במציאות של ימינו בחברה המערבית הפוסט מודרנית. המונח שבא לכאורה, להגן על הפרט בביתו, מהווה גורם עיקרי להיעדר מעורבות טיפול והתערבות של החברה בנושאים הקשורים לבית ולמשפחה.
מחד החברה והמדינה חודרות לתוך אותו בית "מבצר" ומתערבות בנעשה בו בתחומים שונים, חינוך, כלכלה צבא ועוד באמצעות חקיקה ואכיפה, ומאידך במקרים של אלימות במשפחה, החברה מפנה את האחריות לטיפול ולפתרון הבעיה חזרה לבית ולמשפחה, מקרי תקיפה של בעלים כלפי נשותיהם שהסתיימו לכל היותר במעצר, היו מסתיימים אחרת לגמרי אילו האלימות הייתה מופנית כלפי מעסיק, שכן או עובד ציבור בעיקר בהתייחסות לחומרה ובענישה.
בישראל נרצחות בממוצע 14 נשים בכל שנה ע"י בן זוגן. בהתייחסות לסוגיה ולהיקפה, חשוב לבחון את אחריות המדינה על אזרחיה, וכיצד מעורבות המדינה בחייהם של האזרחים באה לידי ביטוי בכל שלב בחיי הפרט במדינה. אנחנו משלמים מיסים כחוק, שולחים את ילדינו למוסדות החינוך, אך האם המדינה לוקחת אחריות ועד כמה היא מתערבת במקרים של אלימות בכלל, ואלימות במשפחה בפרט. לצערי, שבישראל של שנות ה-2000 ביתן של נשים החוות אלימות מהווה עיר מקלט לגברים אלימים בתוך ביתם, ומלכודת מוות לנשים ולילדים.
הבית והמשפחה מוגדרים כטריטוריה חוץ חברתית
עיקרה של הבעיה היא ההסתכלות החברתית והמערכתית על אישה אשר מתמודדת עם אלימות בין כתלי ביתה, היא הסתכלות מרחוק - כעל אישה המתמודדת עם בעיה אישית פרטית, בעוד שבפועל - האישה מתמודדת עם בעיה חברתית המחייבת פתרון פוליטי ציבורי. כאשר הבית והמשפחה הופכים למקום מסוכן במקום לשמש כמקום בו הפרט רוכש כלים, מיומנויות ובטחון להתמודדות בחייו הבוגרים, חובת המדינה לשים דגש ולפעול בטרם מונף הסכין או נורית יריית האקדח.
נכון להיום, קיימת חקיקה בנושאים הקשורים לפרט ולמשפחה, קיימות מערכות אכיפה וטיפול שהחברה מעמידה לרשות הפרט באופן תיאורטי. אולם באופן מעשי הבית והמשפחה מוגדרים כטריטוריה חוץ חברתית והאחריות עליהם בפועל היא עדיין על פרטיה, ורשויות המדינה והקהילה לא ממהרות להתערב במקרים של תוקפנות בכלל ובמקרים אלימות בפרט. מידת האחריות שהמדינה לוקחת על אזרחיה במקרים של אלימות וקונפליקטים במשפחה מנוגדת למעורבות הטוטאלית של המדינה בחיי אזרחיה בתחומים אחרים.
מעורבות גורמי הממסד במקרים רבים, נעשית בעיקר לאחר תלונה על מקרה אלים או פציעה, ולעיתים רבות הטיפול שטחי, ולא ננקטות פעולות הרתעה כלפי התוקף. באופן הזה פועלים בישראל 16 מקלטים לנשים מוכות אשר מלאים עד אפס מקום לעומת הוסטל אחד ויחיד לגברים מכים. אנו חיים בתוך מסגרת חברתית אדישה ואפטית, אשר האלימות בתוכה היא חלק משגרת חיים. וכך- למרות החקיקה הענפה בנושא, וחובת הדיווח - הן של גורמים מטפלים, גורמים בקהילה, בני משפחה ושכנים - במקרים רבים לא נעשה דבר ואם נעשה- הוא נעשה בדיעבד או מאוחר מידי.
רק שיתוף פעולה בין מערכות הממסד, שינוי בתודעה הציבורית והגדלת האחריות של הפרט כלפי סביבתו יהווה מנוף לשינוי חברתי. והבית אשר הפך לשטח הפקר ולמלכודת מוות בה מותרים חייה של האישה והילדים, יקבל בחזרה את משמעותו המקורית- בית חם ואוהב הבית כמבצר.
*הכותבת היא ח"כ מטעם סיעת קדימה וחברה בוועדה לקידום מעמד האישה