מדוע אחוז ההרשעות בישראל הוא הגבוה במערב?

אחד הרגעים המותחים ביותר בכל משפט פלילי, אם לא המותח ביותר, הוא הרגע שבו בית המשפט מכריע את דינו של הנאשם. במרבית המקרים בישראל, הרגע הזה מביא לנאשם רק מפח נפש. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2007 עמד אחוז ההרשעות בבתי המשפט בארץ על 98.5%. כלומר, מתוך 1,000 נאשמים, רק 15 יזוכו. למרבה הפלא, מדובר בעליה במספר המזוכים, כאשר רק שנתיים קודם אחוז ההרשעות עמד על 99.9. האם לנאשם בישראל באמת יש סיכוי אפסי לזכות במשפט?

אבל התמונה האמיתית מורכבת יותר, אומר ד"ר יואב ספיר, סגן ראש הסנגוריה הציבורית, מכיוון שהנתונים האלה כוללים הרשעות גם מקרים שבהם נאשם מזוכה מהאישומים העיקריים ומורשע באישום זוטר יותר, אך הם לא כוללים במניין הזיכויים מקרים שבהם כתבי האישום פשוט בוטלו. בפרקליטות לא חושבים שיש להם חיים קלים בבית המשפט וכל תיק הוא הרשעה בטוחה. לטענת גורם בפרקליטות מרבית התיקים שמגיעים לפרקליטות להחלטה בכלל נסגרים משלל סיבות כגון חוסר ראיות, חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור. הפרקליטות מפעילה שיקול דעת מעין שיפוטי, ומזכה בשלב ההחלטה שלה מחצית מהחשודים, ואם מחשיבים את זה אז אחוז ההרשעה עומד על פחות מ-50.

"ישנה שחיקה ברעיון שניתן להרשיע אדם רק מעבר לספק סביר", מנתח ספיר את התופעה. "תיקים שהיו מזכים בעבר היום מרשיעים. אם הרמב"ם דיבר על כך שעדיף שאלף חוטאים יהיו חופשיים מאשר שאחד חף מפשע יורשע, זה הפך עם השנים למאה ולאחרונה ל-10". "תורת המשפט הפלילי מצויה במשבר עמוק", מחזק עו"ד דרור ארד-אילון, סניגור, את דבריו. "זאת בשל הנטייה להרשעה והיחלשות המנגנונים למניעת הרשעת חפים מפשע בצורה דרמטית בשנים האחרונות". "הנטייה להקל בדרישות של עקביות ופירוט בעדויות של מתלוננים בעבירות מין ואלימות והתפיסה שכל מתלונן הוא קורבן", אומר ארד-איילון, היא תפיסה ש"משתלטת על התביעה ועל השופטים".

"אני לא בטוחה בכך בכלל", אומרת מנגד השופטת בדימוס, ברכה אופיר-תום, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. "אני חושבת שהשקילה של ספק שעולה היא לא שונה ממה שהיתה בעבר". אופיר-תום, שבין השאר הרשיעה את שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, וישבה בראש ההרכב שהרשיע את אסי אבוטבול, מספרת שהיא וחבריה התלבטו רבות בתיקים בהם דנו. "ישבנו והתווכחנו בהרכב, ולא בקלות הרשענו. עוברים הליך לא קל של התחבטות". אופיר-תום גם דוחה את הטענה שאין מספיק מנגנוני הגנה לנאשמים. "כורח המציאות הביא לכך שכמה גישות שפעלו מאוד לטובת הנאשם נעשו הרבה יותר קשים ליישום. אבל אם משווים לארצות הברית ולהתייחסות שם לנאשמים ולאסירים, אנחנו עדין מקלים יותר. הצעקה היא דווקא שבתי המשפט לא מספיק מחמירים ונותנים יותר מדי פתח לסניגוריה ולהגנה".

ארד-אילון מסתייג מהקביעה שנשמעת לפעמים במסדרונות בתי המשפט, לפיה השופטים הם "פרו תביעה", אולם אומר שישנה "הנחה סמויה שהנאשם אשם לפני שהוכחה אשמתו. זה דבר טבעי שנקודת הראות של סנגור היא ייחודית ולא פופולארית, ובאופן טבעי יותר קשה לשכנע בעמדה זו. קל יותר לשכנע אדם מהיישוב באשמה מאשר מחפות, ולמרבה הצער, שופטים הם בני אדם. זו הטיה מובנית במשפט האוניברסאלי, ובזה אנחנו צריכים להילחם". מי שהצטרף לביקורת על השופטים הוא השופט בדימוס שלי טימן, שבראיון ל"הארץ" לאחר פרישתו אמר כי "יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי". "לומר דבר כזה זה מרחיק לכת מאוד", אומרת הקולגה לשעבר אופיר-תום. "אני לא מכירה שופטים שלא יודעים מה זה זיכוי. השופטים ממש לא פרו תביעה. אני לא מקבלת את זה, אלה הכללות לא נכונות ולא ראויות".

"יש על השופט לחצים פנימיים וחיצוניים מכל המינים והסוגים, קודם כל באולם עצמו", היא מוסיפה. "אתה רואה את הנאשם ורואה את הכאבים שלו והצרות שלו, ומצד שני את הדברים הנוראיים שהוא נאשם בהם. אתה גם חשוף לתקשורת. אתה אדם ואתה חשוף לדברים שמתרחשים סביבך. בסוף אתה יושב עם כל הדברים האלה יחד, שוקל את כל השיקולים ומנסה לאזן ככל יכולתך. זאת השפיטה – היכולת והחובה להתמודד עם הדברים האלה".

מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה כי "לא ידוע על מגמה כזו או אחרת בסוגיית ההרשעות. בתי המשפט פוסקים על פי התשתית הראייתית והנסיבתית המונחת בפניהם וכל מקרה נדון לגופו וללא משוא פנים".

סיבה נוספת לאחוז ההרשעות הגבוה היא עבודת המשטרה והפרקליטות. "אין ספק שהכללים של המשפט היום לא מעודדים את המשטרה לבצע חקירה מספיק יסודית כי ניתן להסתפק בהודאת הנאשם", אומר ד"ר ספיר. "לפעמים התחושה שלנו היא שהמשטרה לא מתאמצת בחלק מהחקירות להשיג ראיות נוספות וגם הפרקליטות לא מתעקשת על הגשת כתב אישום, במקום שהיה אפשר לנהל הוכחות", מוסיפה ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה במרכז האקדמי קריית אונו. לדבריה, הדבר בולט במיוחד במקרים שבהם ילדים הם קורבנות לעבירות מין.

"כאשר ילדים נפגעים מעבירות מין ולא מוגש כתב אישום בעילת היעדר ראיות, אולי ההרשעה לא היתה בטוחה, אבל לפחות היה סיכוי שהסיפור של אותו ילד נפגע היה מגיע לבית המשפט" אומרת פוגץ', "אני הייתי מצפה שהפרקליטות תנחה את הרשות החוקרת לחפש ראיות נוספות. הפרקליטות צריכה לסגור תיקים כשאין מספיק ראיות, אבל העבודה של הפרקליטות היא לא רק לעבור באופן אוטומטי על הראיות של המשטרה אלא גם להנחות את המשטרה בחקירות".

"בשנים האחרונות דווקא יש הכרה הולכת וגוברת במשטרה בצורך של הנחיה מצד הפרקליטות, למרות שאין הגדרה פורמלית שהמשטרה כפופה לפרקליטות, בניגוד למדינות אחרות", משיב הגורם בפרקליטות. "מוסד הפרקליט המלווה הוא יקר מאוד מבחינת כוח אדם, כי זה אומר שפרקליט משקיע זמן רב בעבודה שפורמלית אינה שלו. בנוסף, כשהפרקליטות מלווה תיקים בצורה צמודה אחר כך טוענים שהפרקליט פסול מלהיות התובע בתיק".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "הפרקליטות סוגרת חלק נכבד מתיקי החקירה שבסמכותה מעילות שונות, ומגישה כתבי אישום רק במקרים שבהם השתכנעה כי קיים סיכוי סביר להרשעה. באשר לטענה כי הפרקליטות לא פועלת בביקורתיות מול המשטרה: הפרקליטות מפעילה בקרה על המשטרה במספר שלבים - ליווי החקירה (בחלק מן החקירות), השלמות חקירה שנדרשות, סגירת תיקים מחמת העילות הקבועות בחוק, או הגשת כתבי אישום שאינם תואמים במדוייק את סיכום החקירה".

במשטרה טוענים ש"על פי כללי המשפט בישראל, לא ניתן לבסס הרשעה של נאשם על בסיס הודאתו בלבד, וכי גם במקרים בהם קיימת הודאה בלבד של חשוד, נדרש 'דבר מה נוסף' מהבחינה הראייתית. מדובר במציאות משפטית מוכרת מזה שנים ואין בדבר כל חדש. משטרת ישראל, כגוף הלאומי המופקד על ניהול חקירות, מבצעת את המוטל עליה באופן מקצועי, מיומן ומוכשר". במשטרה גם דוחים את הטענות על כך שהמשטרה לא מתאמצת להשגת ראיות או מבצעת חקירות דוגמתיות. "לא ברורה כלל התשתית עליה נשענים הטוענים את אותן טענות", נמסר בתגובה.

ריבוי עסקאות הטיעון הוא הסבר נוסף לכמות ההרשעות הפנטסטית. "אחוז ההרשעה הגבוה, יחד עם ההחמרה בעונשים, דוחף נאשמים לחתום על הסכמי טיעון מקלים, מה שמעלה עוד יותר את אחוז ההרשעות. יש בהחלט חשש שאנשים מודים בהסדרי טיעון כדי לא לקחת סיכון אדיר בהרשעה ובעונש חמור. לא משתלם לנאשמים ללכת למשפט", אומר ד"ר ספיר. "הרבה נאשמים, אחרי שמסבירים להם את הסיכוי הנמוך לזיכוי ואת האפשרות לעונש חמור, כאשר על השולחן ישנה הצעה מקלה, הם מתפתים להודות. ישנה תופעה שאנשים זכאים מתפתים להודות. יש לזה אפילו כינוי – הודאת שווא רציונאלית".

גם ד"ר פוגץ' סבורה שלהסדרי הטיעון השפעה רבה על אחוז ההרשעות. "הסדרי טיעון הם לפעמים פתרון, אבל תמיד יש מחיר, והוא תמיד לטובת הנאשם", הוא אומרת. "אנחנו בעד הסדרים כשהאינטרס של הקורבן נלקח בחשבון", היא אומרת.

"בתי משפט לא יוכלו לשרוד שנה אחת של משפט בלי הסדרי טיעון", קובע הגורם בפרקליטות. "גם הפרקליטות וגם הסנגורים לא יוכלו לשרוד בשוק הפלילי אפילו כמה חודשים ללא ההסדרים. למרות שכל הצדדים 'משחקים אותה' כאילו שהם לא מעוניינים בהסדרי טיעון, האמת הפוכה". במשרד המשפטים מציינים שלפני כמה חודשים גם הופץ תזכיר חוק מפורט, "אשר אמור להסדיר בחקיקה את נושא הסדרי הטיעון בכללותו, על כל היבטיו".

טענה נוספת שמושמעת, היא שהשופטים מושפעים בהחלטותיהם מהתקשורת. טענה שהשופטים מכחישים. כתבת המשפט של קול ישראל, ענת פלג, שחקרה את נושא יחסי הגומלין בין השופטים לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, אומרת שהשופטים בישראל נוטים להכחיש את השפעת התקשורת על החלטותיהם האישיות, אך מייחסים השפעה זו לשופטים "אחרים". "לבוא ולמר חד משמעית שהתקשורת לא משפיעה על שופטים זה לעצום עיניים", מודה אופיר-תום. "השופטים בתוך עמם יושבים. אתה צריך להיות עשוי מפלדה כדי לא להיות מושפע לחלוטין. המאמץ הוא לא להיות מושפע, וזה נכון במיוחד לגבי הרשעה זיכוי. כשאני באתי לחרוץ דין, אם בתיקי פשיעה חמורה או בתיקי צווארון לבן, הייתי צריכה לסגור את עצמי לכמה שעות ולבחון את הראיות. אמרתי לעצמי תראי מה אלה אומרים מול אלה. מה שכתוב בעיתון כתוב בעיתון. עשיתי את המאמצים שזה לא ייתן כיוון להרשעה או זיכוי. כך גם רוב עמיתיי".

"בסופו של דבר מדובר גם באווירה ציבורית של רצון להילחם בפשיעה בכל מחיר", מסכם ד"ר ספיר. "שוכחים שיש סיכון גדול להרשעות שווא שלא מסייעות במאבק בפשיעה, כי מאחוריהן עומד עבריין אמיתי שלא הורשע".