עובד כמו כלב - כל יום לומדים משהו

אריה פתח את דלת המונית שעצרה מול שער הכניסה לחצר בית ספר. על המדרכה עמדו אישה צעירה ולידה ילדה כבת 11. "שלום, אני ליאת ואני שמחה שהגעתם לביקור אצלנו", אמרה האישה והושיטה את ידה אל אריה. אריה, הושיט את ידו קדימה ואמר: "שלום המורה ליאת! אנחנו שמחים ומודים על הזמנתכם לבקר בבית-ספרכם". "יחד איתי מחכה ירן, תלמידה בכיתה שלי." ירן אחזה בידו של אריה ואמרה בקול דקיק: "שלום אריה ואלווין. מותר ללטף את אלווין?". "סוף, סוף, משיהו מתייחס גם אלי", חשבתי לעצמי וכשכשתי בזנבי לאות תודה. "כמובן שמותר, אפילו רצוי!" ענה אריה.

"תודה רבה לך אריה. ממש תודה רבה", חשבתי וצעדתי מספר צעדים לקראת ירן וליאת. שתיהן התנפלו עלי בשמחה, ליטפו את ראשי ושכחו לרגע מאריה. "יפה, כעת מיחסים חשיבות למי שראוי לכך!" חשבתי וקיפצתי מאושר. מיד נכנסנו לביתהספר, עלינו לקומה הראשונה לכיתה ריקה מאדם. "איפה כל הילדים?" חשבתי, "בכיתה צריכים להיות ילדים." ליאת, כאילו קראה את מחשבותיי, ואמרה: "הילדים נמצאים כעת בשיעור אחר. עד שהם יגיעו, ירן ואני נביא לכם משהו לשתות". היא ושתיהן נעלמו מאחורי הדלת.

אריה הוריד את הרתמה מגבי בזמן שאני התבוננתי על הנעשה מסביב. הייתה זו כיתה רגילה של בית-ספר, כמו עשרות כיתות שכבר ביקרנו בעבר. ליאת וירן חזרו כעבור רגע קט, אריה ואני שברנו את צימאוננו כשדלת הכיתה נפתחה וחבורה עליזה של ילדים, נכנסה פנימה. "איזה חמוד! איזה חמוד!", נשמעו קריאות מכל צד. "אני מקווה שהם לא מתכוונים לאריה", חשבתי לעצמי וכשכשתי בזנבי בכל הכח כדי למשוך את תשומת לב הילדים... נראה לי שהטריק הצליח לי. הילדים הצטופפו סביבנו, לחצו ידיים עם אריה וליטפו את כולי. יא, איזה כיף!

לפתע, ליאת ביקשה מכולם לשבת במקומות. הילדים התיישבו מסביבו אריה ישב במרכזם כשאני לרגליו. ליאת ביקשה מהילדים שיציגו עצמם ויאמרו לאריה,מאיזו מדינה בעולם, הגיעו הוריהם. לא הבנתי למה היא התכוונה, הרי כולם מדברים עברית ומתנהגים בדיוק כילדים שלנו בישראל, אז מה פירוש מאיזה מדינה הגיעו הוריהם?

הילדים התחילו להציג עצמם. היה שם גדעון ורועי, שלומי, קרן ועוד קרן, דוד, דניס ונור, ירן ועיטף, סוני, רומן, אדגר, שרה וגמילה, טון, רותי, אנדריי ואביגיל והוריהם הגיעו מתורכיה וסיירה-ליאונה, הודו ופיליפינים, גאנה ומולדובה, סודן ואוקראינה, בוליביה וקולומביה, ויש בכיתה גם ילדים שהוריהם מישראל.

"יפה", אמר אריה כשאחרון הילדים סיים את דבריו, "כעת, אספר לכם על אלווין ועלי. אלווין, כמוכם, נולד בישראל, אך מוצאו מקנדה ואני נולדתי ברומניה, אך הגעתי לארץ כשהייתי בערך בן גילכם. הילדים שלי, כמוכם, נולדו ,למדו וגדלו, שרתו בצה"ל, וחיים כיום בישראל בדיוק כפי שאתם תעשו כשתגדלו". חיוך גדול התפשט על פניהם של הילדים.

הם התחילו לשאול את אריה המון שאלות. אריה ענה בסבלנות לכל השאלות. טוב, כמעט לכל השאלות . "איך אתה מסתדר עם אלווין?" שאל ילד אחד. "אתה צריך לשאול אותי איך אני מסתדר עם אריה..." חשבתי לעצמי. לפני כל שאלה, הילד אמר בקול רם את שמו, כך שאריה יידע עם מי הוא מדבר. אנשים מבוגרים שמדברים עם אריה לא תמיד מקפידים על כך, אך ילדי כיתת ה'3 בבית ספר ביאליק –רוגוזין בתל אביב, מאד הקפידו. כשקרן ביקשה לשאול שאלה, הקדימה ליאת וסיפרה לנו שקרן חולה, אבל לא הייתה מוכנה לוותר על הפגישה איתי, לכן הגיעה לבית-הספר במונית, ממש לפני הפגישה ותחזור הביתה מיד עם סיומה. "כל הכבוד קרן! אני מאד אוהב אותך", חשבתי לעצמי. בעצם אני אוהב את כל הילדים בכיתה הזו. הם מקסימים.

ילדה אחת קמה ממקומה ושאלה: "אריה, איך אתה יודע מה אלווין חושב? אלווין לא יודע לכתוב, אז איך אתה יודע מה אלווין חושב, כדי לכתוב זאת?" סובבתי את ראשי אל אריה: "נו, עכשיו נראה אותך, גיבור גדול!" חשבתי וחיכיתי לראות איך הוא ייצא מזה. "זה הסוד הקטן שלנו", ענה אריה לילדה. הסתובבתי לכיוון הילדה כדי לראות מה תגיד. "חבל לך להתאמץ, לא תוציאי ממנו יותר מזה".

"איך אלווין עוזר לך בבית?" שאל ילד צנום. "בבית הוא מכיר כל פינה ואני מתפנק ונח." מלמלתי לעצמי. "איך אלווין יודע לאן אתה רוצה ללכת?" שאלה ילדה חיננית. "אני מכוון את אלווין לאן ללכת", ענה אריה, והמשיך: "אלווין צריך רק לשמור עלי שלא אתנגש בדבר, שלא ארד או אפול מהמדרכה, שאחצה רחוב רק במעבר חציה ובקיצור, להגיע בשלום למחוז חפצי".

אחרי כל הדיבורים, שיחרר אותי אריה והרשה לי לשחק עם הילדים. היה כל כך כיף להשתולל. אפילו קיבלתי מהם כדור טניס במתנה והצטלמנו ביחד. גם אריה קיבל ציור עם שמות כל הילדים והמון שוקולדים. רועי ושלומי אפילו חיבקו את אריה ודמעות הציפו את עיניו. הילדים לא שמו לב, אבל אותי הוא לא יכול לרמות.

לפני שנפרדנו מכולם, הזמין אריה את הילדים לבקר בבית הספר לכלבי נחייה בבית-עובד והבטיח שניסע איתם. כולם שמחו מאד. בדרך הביתה, דיבר אריה עם מישהו בטלפון וסיפר לו שביקרנו בבית-ספר שלומדים בו ילדי עובדים זרים. לא ברור לי מדוע הוא קרא להם "זרים". הם ילדים נהדרים, מדברים ושרים בעברית, שמחים ועצובים בעברית. הם ילדי העולם, הילדים שלנו. מעניין מה אנשים אחרים חושבים? כלבי נחייה, בטוח חושבים כמוני.