אמירות של פוליטיקאים אופורטוניסטים מעולם לא היוו מודל שראוי לעצב עמדה בהתבסס עליהן. אולם, ראוי להתייחס למה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו השנה: "תשתיות הרכבת בישראל נמצאת בפיגור של מאתיים שנה לעומת מדינות המערב". לא מפתיע, בהתחשב בכך שרוב הארץ אינה מרושתת ברכבות, ושמלבד ה"כרמלית" הנוסטלגית אין ולו רכבת עירונית אחת פעילה בישראל של המאה ה-21.
הפרדה בין דיון בנושא התחבורה הציבורית לבין נושא התחבורה בכללותו היא מלאכותית משהו, היות וקיים מתאם חזק מאוד בין איכותם של שניהם: הפקקים הקבועים בכביש ירושלים - תל-אביב וברוב עורקי התנועה הארציים הגדולים או החיפוש המתמשך אחר מקום חניה שספק אם קיים, הם כולם סימפטומים של חולי עמוק יותר - רמת פיתוח נמוכה במיוחד בכל הנוגע לתחבורה הציבורית בישראל.
למצב עגום זה גם תג מחיר גבוה ביותר עבור הציבור: מאות הרוגים בתאונות דרכים מיותרות מדי שנה, מיליארדי שקלים מכספינו שהולכים לתחזוקה של מערכת התחבורה הפרטית המפלצתית בגודלה, מיליארדים רבים עוד יותר ההולכים לרכישה ולתחזוקה היקרה של כלי רכב פרטיים, וכן פגיעה חמורה ביעילות הכלכלית של המשק הישראלי המאבד מיליוני שעות עבודה לפקקים שכולנו מכירים.
מי מרוויח מתעשיית הרכבים הפרטיים?
היות שנושא התחבורה תופס מקום מרכזי בדיון ציבורי בכל מדינה מודרנית, גם בישראל נדרשים קובעי המדיניות לסוגיה זו. הפתרונות המוצעים בדרך כלל, הם כאלה המתעלמים או ממעיטים בערכה של התחבורה הציבורית כמנגנון מוכח ויעיל כפתרון שורשי לסוגיה: כך, למשל, עיריית תל אביב התפארה השנה בהבטחה "לייצר עשרות אלפי מקומות חנייה חדשים". הצעה זו דומה לרופא שייעץ למטופל עם השמנת יתר ללכת למזללה הקרובה ולהזמין המבורגר כפול עם צ'יפס וקולה. ההקצאה של רוב המשאבים החומריים לבניית כבישים חדשים ותחזוקם היא פעולה חסרת תוחלת כל עוד הרכבים הפרטיים ימשיכו לתפוס את חלק הארי של התחבורה הארצית, בנייה היסטרית של תשתיות לסוג זה של תחבורה לעולם לא יכול לעמוד בקצב של הצרכים המאסיביים שלה.
הפתרון השפוי, הוא הפתרון שזכה להכרה ככזה ברוב מדינות העולם המערבי (ולא רק קולומביה, למשל, מהווה דוגמה יוצאת דופן בכל קנה מידה לפיתוח של תחבורה ציבורית יעילה): שינוי בסדר העדיפויות, כשפתרונות התחבורה הציבורית - היעילים, הבטוחים והזולים יותר יזכו לעלות לראש הרשימה, באמצעות הוזלה מיידית ומשמעותית של מחירי התחבורה הציבורית לצרכנים; הקמה של יותר שבילי אופניים בערים, ובעיקר במרכזן; הקצאת משאבים לפיתוח אמצעי תחבורה ציבוריים כמו רכבות ואוטובוסים; הקצאת נתיבי תחבורה מיוחדים לתחבורה ציבורית; מתן העדפה ברמזורים לכלי תחבורה ציבוריים; פרויקטים הסברתיים לציבור, ובעיקר לבני נוער, על חשיבותה הלאומית של התחבורה הציבורית, ועוד.
אל תקנו סיפורים על "הישראלי שלא יוותר על הרכב שלו". המדיניות המסורתית של מדינת ישראל דחפה את הישראלי לרכב הפרטי ומקשה עליו לצאת ממנו. עד עכשיו, מי שעמד לימינם של מקבלי ההחלטות בישראל והוביל אותנו למצב ביש זה הוא תעשיית הרכב וגרורותיה, הגורפת רווחים עצומים מכך. בכירי תעשייה זו מנצלים את מיטב כוחם הכלכלי בשביל להביא לעידוד שימוש בתחבורה פרטית, דרך לוביזם פוליטי והשפעה ניכרת על אמצעי התקשורת, ואף על עמותות, כשהדוגמה המובהקת ביותר היא ארגון "אור ירוק", שהאג'נדה שלה היא להציג את הפתרון לתאונות הדרכים אך בדרך שתביא להגדלת השימוש בכלי רכב פרטיים, ללא שמץ של סימן לתחבורה ציבורית כפתרון. בעזרת לחץ ציבורי, שיכיר באינטרס המובהק שלנו בתחבורה ציבורית זולה ויעילה כאן ועכשיו, נוכל להביא לשינוי המיוחל ולהתחיל במדיניות תחבורתית שפויה.
* הכותב הוא פעיל מגמה ירוקה, מתרגל בתיכון רנה קסין בירושלים, סטודנט לפילוסופיה כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית
ביום שני 19.10 יתקיים יום תחבורה ציבורית בישראל. מגוון פעילויות בנושא תחבורה יתקיימו ברחבי הארץ:
* בתל אביב ב-10:00 בסינמטק, כנס של תחבורה היום ומחר והחברה להגנת הטבע, וברחבת הסינמטק- מיצג בנושא נתיבי תחבורה ציבורית.
* בירושלים ב-10:30 בקמפוס גבעת רם, מיצג של הסטודנטים בנושא תדירות אוטובוסים.
* ברחובות ב-17:00 ברחוב הרצל, פעילות הסברה לציבור הרחב על בעיות התחבורה בעיר.