שעתיים של שמחה

שעתיים. שעתיים זה סרט טוב, שעתיים זו מנוחת צהריים, שעתיים זה פרק זמן שעובר יחסית מהר. בדרך כלל קל למצוא איזה שעתיים פנויות, בטח כשמדובר בשעתיים פעם בשבוע. שירלי שטמלר, תומכת הרווחה ב"שניידר" מטעם "עמותת חיים", מאוד זקוקה לשעתיים מזמנם של כמה שיותר מתנדבים. שעתיים בהם מתנדב עוזר לילד חולה סרטן לשכוח, ולו לשעתיים, שהוא חולה. "אני רואה במתנדבים כוח עזר חיוני במחלקה האונקולוגית", היא אומרת "הילדים החולים סובלים פיזית ונפשית, אבל כאשר יושב מתנדב ומסיח את דעתם מהכאבים, זה מאוד מקל על ההתמודדות. יתרה מכך, זה מאפשר לבני המשפחה, לקחת פסק זמן, ללכת להתקלח, לשתות קפה, המתנדבים הם האור בחיים של כולם".

זה משנה אם זה מתנדב או זו סבתא? עד כדי כך יש לו אפקט?

"מדובר בשינוי אווירה. מגיע אדם רענן, עם מצב רוח טוב, שמציע לילד לשחק, רק זה בפני עצמו יוצר תחושה אחרת. המתנדב לא נתפס כעוד גורם מטפל, הוא לא מעורב רגשית כמו בן משפחה, הוא "נקי". הוא מגיע לזמן מוגבל וקבוע והילד לא מקשר אותו לעולם המחלה. מדובר ברוח חדשה".

את הרוח של "עמותת חיים" לעומת זאת, מרגישים כבר 25 שנה. "מדובר בעמותה שהוקמה בשנת 84' על ידי הורים לילדים חולי סרטן במטרה להעניק סיוע לכל הילדים החולים בכל רחבי הארץ לא הבדל דת גזע ומין", מפרטת שטמלר, "מעבר למישור הרווחתי שכולל ימי כיף, הגשמת משאלות, הסעות ואת המתנדבים, העמותה מסייעת גם במישור הרפואי על ידי מימון תקנים של רופאים ואחיות, מכשור, וכל מה שעולה מהשטח".

מתברר, שאחד הדברים שמאוד עולים מהשטח הוא הטיפול והעזרה לכל המשפחה ולא רק לילד החולה. "סרטן אצל ילד זה כמו פצצה בשולחן המטבח", אומרת שטמלר, "זה משפיע על כל המשפחה. אנו דואגים לקיים נופשים מיוחדים לאימהות ולאבות, אם אח לילד חולה צריך תיק חדש לבית ספר הוא יקבל, וכאמור המתנדבים מאפשרים לקרובים של הילד, שעל פי רב שוהים איתו סביב השעון, לצבור כוחות ולנוח".

המתנדבים לבטח לא שוהים בבית החולים סביב השעון

"הם שוהים במהלך שעות היום מאחת עשרה בבוקר ועד שמונה בערב ומתחלפים, כאמור כל שעתיים. המטרה היא, שבמחלקה כל הזמן יהיו מתנדבים, שלא יהיה מצב שלילד משעמם ולא יהיה לי מתנדב לנתב איליו".

ולמה ההגבלה לשעתיים?

"כי יותר מזה זה שוחק. חשוב שהמתנדב ישמר את האנרגיות, ויעזוב עם חשק לשוב. המתנדבים בדרך כלל מאוד מחכים להגיע. אם אני מבטלת להם ביקור בגלל פעילות אחרת הם מתאכזבים".

מסתבר ש"לתת זה לקבל" לא במקרה הגיעה למקומות גבוהים בדרגת הקלישאות. עבור המתנדבים מדובר בתחושת סיפוק שאינה בת השוואה לשום דבר אחר, לטענת שטמלר. "לראות ילד עצוב, כאוב, שמחובר לאינפוזיה, צוחק ומשתף פעולה זו תחושה מאוד ממלאת", היא מתארת. "מעבר לכך, הילדים מחזירים אהבה, מכינים ציורים, אתה עושה משהו טוב בצורה הכי טהורה והפידבק מאוד מיידי. החיבוק, הנשיקה, התודה מההורים, מאוד מרגשים. אין ספק, זו שהות עם עומס נפשי, אבל מקבלים בה פי עשר ממה שנותנים".

עומס נפשי משמע לא כל אחד יכול להתנדב...

"כל מי שהוא מעל גיל שמונה עשרה והוא אדם לבבי עם נשמה גדולה וחום אנושי יכול. לא נדרשים כישורים מיוחדים, אני זורמת עם המתנדבים, ועם היכולת שלהם לתת. יש לי מצד אחד משהי שמכינה עם הילדים תכשיטים ומצד שני בחור שבא לשחק איתם טאקי. מה שכן, מדובר בהתחייבות לפחות לשנה. הילדים נקשרים ומחכים להם והם זוכרים מי בא ומתי. הם מתאכזבים אם המתנדב נעלם".

אבל מה אם מתנדב מגלה שזה קשה לו מידי?

"אם אחרי פעם פעמיים הם עוזבים זה לא נורא. יתרה מכך, בראיון ההכרות אני לוקחת את המתנדב לסיבוב במחלקה. כבר נתקלתי בכאלו שבאו עם הרבה רצון טוב אבל בכו ונשברו. לילדים יש מספיק דמעות, את המתנדבים הם צריכים מאושרים. כולי תקווה שיגיעו הרבה פניות, אם כי לצערי גם ריבוי פניות לא תמיד מניב הרבה מתנדבים בפועל. ללא ספק אנו זקוקים לאנשים מיוחדים".