המדריך לגנרל הישראלי באירופה

הניסיון להוציא צו מעצר נגד שר הביטחון אהוד ברק בלונדון, והעובדה שהמשנה לראש הממשלה בוגי יעלון ביטל את נסיעתו לשם באותו הזמן, לא היו הפעם הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה, שבכירים ישראליים יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם ממריאים מנמל התעופה בן גוריון. לא מדובר רק בלונדון, כמו שבוגי עצמו למד כבר בנובמבר 2006, כשבית משפט באוקלנד, ניו זילנד, הוציא נגדו צו מעצר בזמן שטייל במדינה.

חיילים וקצינים בסדיר, בקבע ובמילואים, כמו גם בכירים במערכת הביטחון ויתכן שגם במשרד המשפטים, חשופים כיום יותר מתמיד לאפשרות שיעמדו לדין בפני בתי משפט בחו"ל. בתי המשפט האלה מתחלקים לשני סוגים, הראשון הוא בתי משפט מקומיים במדינות שונות, והשני הוא בית הדין הפלילי הבינלאומי של האו"ם, שיושב בהאג.

אחרי מלחמת העולם השנייה החליטו בעלות הברית להעמיד לדין את ראשי המשטר הנאצי בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, ולשם כך הקימו בנירנברג בית דין מיוחד לעניין, ו-24 קצינים ובכירים במשטר הנאצי, בראשם הרמן גרינג סגנו של היטלר, עמדו לדין. בית דין דומה פעל גם בטוקיו.

ב-1949 נחתמו ארבע אמנות ז'נבה, שנועדו לקבוע את דיני המלחמה, היחס לשבויים ועוד. האמנה הרביעית מגדירה, בין היתר, את המותר והאסור בזמן מלחמה ובזמן כיבוש שטח, וקובעת שבמקרים של "הפרה חמורה" של האיסורים האלה כל מדינה שחתומה על האמנה צריכה לחקור את המקרה ולהעמיד לדין את האחראים להפרה. 194 מדינות חתומות על האמנה הזו, כולל ישראל, ובאופן עקרוני לכל אחת מהן יש את האפשרות, ואפילו את החובה, להעמיד לדין כל ישראלי. בריטניה הגדילה לעשות, וב-1957 חוקקה חוק מיוחד, שנותן באופן מפורש לבתי המשפט סמכות לשפוט כל אדם, בריטי או לא, אם הוא חשוד בביצוע מעשים אלה. כל הפעולות של ישראל בגדה המערבית כפופות להוראות אמנת ז'נבה הרביעית, ועל פי המקובל בעולם גם ברצועת עזה.

כן, וישראל גם היתה הראשונה שעשתה את זה. ישראל, כאמור, חתומה על אמנת ז'נבה הרביעית, והיא מצווה לחקור כל חשד להפרות חמורות של האמנה על ידי אזרחיה שלה, ובמידת הצורך להעמידם לדין. בדרך כלל ישראל מסתפקת בתחקירים שצה"ל עורך בעצמו, ובמידת הצורך סומכת על בג"צ שידחה כל עתירה שדורשת חקירה חיצונית. כך היה למשל עם פרשת החיסול של סלאח שחאדה, שהרגה אותו ועוד 14 אזרחים חפים מפשע, בהם נשים וילדים.

הפעולה הזו רודפת לא רק את משפחות ההרוגים, אלא גם את צמרת השלטון באותה תקופה, בהם שר הביטחון בן אליעזר, הרמטכ"ל חלוץ, דורון אלמוג אלוף פיקוד הדרום, גיורא איילנד שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי, הרמטכ"ל בוגי יעלון, אבי דיכטר ראש השב"כ ומייק הרצוג המזכיר הצבאי של שר הביטחון. צו המעצר שהוצא נגד אלמוג בספטמבר 2005 בבריטניה הוצא בגין פרשת שאחדה, ורק בגלל שברגע האחרון משרד החוץ הצליח להזהיר את אלמוג שלא לרדת ממטוס אל על לאדמת שדה התעופה הית'רו, הצו לא מומש. ובינואר השנה הורה בית המשפט בספרד על פתיחת חקירה נגד בן אליעזר, חלוץ והאחרים, בחשד לפשעים נגד האנושות. החקירה לבסוף בוטלה, אבל אחד הנימוקים של בית המשפט בספרד היה, שישראל נמנעה מלחקור את העניין בעצמה ושבג"צ דחה עתירה שביקשה להורות על חקירה שכזו.

לא רק שישראל יכולה להעמיד לדין אזרחים של מדינה אחרת בגין פשעים שכאלה, אלא שהיא גם עשתה זו. למעשה, היא היתה המדינה הראשונה שעשתה את זה, לא לפני שהיא חוטפת את הנאשם לשטחה, ולא יושבת ומחכה שהוא ירד ממדרגות המטוס. אדולף אייכמן הועמד לדין בירושלים בשנת 1961 ולהגנתו טען, בין היתר, שבית המשפט אין שום סמכות לשפוט אותו, כי המעשים לא בוצעו בישראל, לא נגד אזרחי ישראל, ושישראל בכלל לא היתה קיימת בזמן מלחמת העולם השניה. בית המשפט דחה את הטענות האלה אחת לאחת, וקבע, בין היתר, שעקרון הצדק מחייב שהפושעים הנאצים יתנו את הדין. מאז ועד היום, פסק הדין בעניינו של אייכמן מצוטט תדיר על ידי אלו שתומכים בהקניית סמכות שיפוט אוניברסלית לבתי משפט במדינות השונות.

האפשרות השניה היא העמדה לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי, שהוקם בשנת 1999 והחל לפעול ביולי 2002. בית הדין מוסמך לשפוט כל אדם בגין פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, פשע השמדת עם ופשע התוקפנות. ישראל לא חברה באמנה שהקימה את בית הדין, אבל זה לא מה שיאפשר לישראלים להתחמק מלעמוד לדין בפניו. הסכמות של בית הדין היא לא רק כלפי אזרחים של מדינות החברות בו, אלא גם משתרעת על אלו שביצעו פשעים בטריטוריה של מדינה אחרת, שכן חברה בבית הדין, או במקרים שבהם מועצת הביטחון של האו"ם מחליטה להעביר עניין מסוים לטיפולו של התובע בבית הדין, והוא זה שמחליט אם להעמיד לדין או לא.

הרשות הפלסטינית אמנם לא חברה בבית הדין, אבל רבים מחיילי צה"ל וגם עובדי מדינה לא מעטים, מחזיקים בדרכונים כפולים. אלו שמחזיקים באזרחות של מדינות שכן חברות בבית הדין חשופים לאפשרות, שהתובע של בית הדין ישים עליהם את ידו, ואף יוציא נגדם צו מעצר בינלאומי. כך היה למשל עם סא"ל (מיל') דויד בנימין, שהיא בכיר בפרקליטות הצבאית בין היתר בתקופת הטלת המצור על עזה. בנימין עלה לארץ מדרום אפריקה ועדיין מחזיק באזרחות שלה, ובביקורו במדינה לפני כחודש החל התובע של בית הדין של האו"ם, לואיס מורנו-אקומפו, לבחון את האפשרות להוציא נגדו צו מעצר. עד כה התובע הילך אימים על אישיות בכירות יותר, כמו למשל נשיא סודאן עומר בשיר שנגדו הוצא צו מעצר, או תומאס לובמנגו, מנהיג מליציית המורדים בקונגו שמשפטו כבר החל, אבל לא מן הנמנע שהדבר ישתנה.

לא. על פי חוקת בית הדין בהאג, העובדה שמישהו הוא ראש ממשלה, שר ביטחון או רמטכ"ל לא תאפשר לו לחמוק מלתת את הדין על מעשיו. בבתי דין מדינתיים המצב שונה, ושם נהוג לכבד את החסינות הדיפלומטית של בעלי תפקידים בכירים. כך למד שר הביטחון ברק בלונדון, כשבית המשפט החליט שלא להוציא צו מעצר נגדו, בנימוק שכשר ביטחון מכהן הוא נהנה מחסינות דיפלומטית.

לא רק ישראלים חשופים לתביעות ולא רק אחריהם רודפים. אוגוסטו פינושה, לשעבר נשיא צ'ילה, יכול להעיד על כך. באוקטובר 1998 שהה פינושה בבריטניה, ולהפתעתו שוטרים בריטים דפקו על דלתו ועצרו אותו, על בסיס צו מעצר שהוציא נגדו שופט בספרד. צו המעצר הוצא בעקבות תלונות על עינויים שבוצעו נגד אזרחים ספרדיים בזמן שלטונו. בסופו של יום, ולאחר מאבק משפטי ארוך שהתנהל בבריטניה בשאלה אם ניתן להסגירו לספרד, פינושה ניצל מההסגרה וחזר לצ'ילה. אולם שם לא שיחק לא המזל, ולמרות שבתחילה נטען שהוא חסין מכל תביעה בגלל שהמעשים בוצעו בשעה שהיה נשיא המדינה, ביולי 2006 הסיר בית המשפט העליון הצ'ליאני את החסינות והורה על מעצרו של פינושה והעמדתו לדין. בדצמבר אותה השנה הוא הלך לעולמו.

גם פוליטיקאים וקציני צבא מיגוסלביה או רואנדה חשבו שהם חסינים ועומדים מעל החוק. הטענה הזו לא עזרה להם כשהאו"ם החליט על הקמת בתי דין מיוחדים בעקבות המלחמות שם, וקצינים, חיילים ופוליטקאים בכירים הועמדו לדין בשני בתי הדין האלה. הבכיר שבהם היה נשיא סרביה, סלובודן מילושביץ, שנעצר והוסגר לבית הדין בשנת 2001. בהאג נפתחו כבר כמה משפטים של אנשים שחשבו שהם מעל לחוק, צווי מעצר אחרים הוצאו וחקירות נוספות מתנהלות, כשישראל וישראלים לא בראש הרשימה.