אובמה, את הנובל לא תרוויח אצלנו

אחרי שגם הפרס של ברק אובמה הוביל לגל של ביקורת מרושעת נגדו בישראל, אודי הירש חושב שהנשיא האמריקאי צריך להתייאש מהמדינה שהפכה את הייאוש לאידיאולוגיה

אודי הירש

אם התערובת של לעג, התנשאות וסרקאזם שבה קיבלה התקשורת הישראלית את זכייתו של ברק אובמה בפרס נובל לשלום נשמעה לכם מוכרת, זה רק מפני שמדובר במיחזור של אותן כותרות ודעות מלפני שבועות ספורים, עת אירח הנשיא האמריקאי הנאיבי, הפתי, חסר המושג ובל נשכח – גם די כושי – את ועידת הפסגה של בנימין נתניהו ואבו מאזן. גם אז, בתיאום קצת חשוד, תקפו הפובליציסטים הישראלים כאיש אחד את הנשיא האמריקאי, את חוסר ההבנה שלו בהלכות המזרח התיכון ואת הניצחון המזהיר של נתניהו עליו.

עוד בוואלה! NEWS

הגל הבא של המסכות: נוחות, יפות ומגינות יותר - בהנחה מיוחדת לגולשי וואלה!

כתבה פרסומית
לכתבה המלאה

למה אנחנו צוהלים?

למתבונן מהצד, הצהלה המופגנת של העיתונאי הישראלי הממוצע נוכח כשלונותיו של אובמה נראית מעט מוזרה. אם, נניח, מגיש של פוקס ניוז מלכלך על מדיניותו הבינלאומית של היריב האידיאולוגי בשידור, הוא עושה זאת מאולפנו הממוזג, השוכן הרחק ממוקדי העימות במזרח התיכון. העיתונאי הישראלי, לעומת זאת, כותב הישר מלב המאפלייה. כישלונו של אובמה הוא כישלוננו, ואנחנו נשלם על כל שגיאותיו. הניסיון מלמד שאם לא ייכון כאן שלום, תפרוץ מלחמה או אינתיפאדה במוקדם או במאוחר, כפי שהזכירו לנו האירועים בירושלים רק בשבוע שעבר. אפילו השם כבר מוכן: "אינתיפאדת השלום הכלכלי". התלקחות כזאת אולי תפגע במוניטין של אובמה, אבל אנחנו, ככל הנראה, נסבול ממנה קצת יותר.

יש שתי סיבות עיקריות ליחס של התקשורת הישראלית לאובמה: הראשונה, והברורה מכולן, הוא שהעיתונאי הישראלי, שעדיין מכונה בחוגים מסוימים "שמאלני", מתודרך כמו עמיתיו בלשכת ראש הממשלה, ומושפע באופן בלתי נמנע מעוינותם העזה של בנימין נתניהו ואנשיו לנשיא האמריקאי. הסיבה השנייה, והחשובה יותר, היא שאחרי אינתיפאדה עקובה מדם ושתי מלחמות, הדרך שבה אנחנו רואים את העולם בכלל, ואת המזרח התיכון בפרט, כל כך פסימית וחסרת תקווה, שאיננו יכולים לשאת את האופטימיות המפליגה של האיש הנמצא בעמדה כה משפיעה. אם חלילה יצליח, תישמט הקרקע מתחת למשנה סדורה שפיתחנו החל משנת 2000. חוסר האמונה בערבים ואי האמונה בשינוי טבועים בנו כרגע בצורה כל כך עמוקה, שכישלונו של אובמה פשוט מאשש את תחזיותינו השחורות משחור. מי לא שמח לגלות שצדק לאורך כל הדרך, גם אם גישתו מובילה למבוי סתום?

מתי השגריר בנורבגיה חוזר להתייעצויות?

לכאורה, עכשיו תהיה לאובמה מוטיבציה מיוחדת להשכין כאן שלום, שכן עליו להצדיק את הפרס המופרך שנחת עליו. אלא שזו תהיה טעות היסטורית. הסיבה העיקרית שבגללה הוענק הפרס לאובמה, כך נראה, היא שינוי הטון בעולם, הפייסנות ובעיקר ההצהרות ההפוכות ללוחמניות ולחשדנות של קודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש. אלא שכאן ג'ורג' בוש דווקא זכה לאהדה רבה, עקב ידידותו האמיצה עם מדינת ישראל, שהובילה בשנות שלטונו לשפיכות דם ללא קץ באזור. בכל שמונה שנותיו ההרסניות לא ספג כאן הנשיא הקודם ביקורת ארסית כל כך כמו זו שזוכה לה יורשו בפחות משנה. בשלב זה צריך הנשיא האמריקאי החדש להבין את הרמז העבה שמשגר לו המזרח התיכון בכלל, וישראל בפרט: אינך רצוי כאן. מה עוד צריך לקרות כדי שאובמה יתעשת? שאביגדור ליברמן יזמין את השגריר בנורבגיה להתייעצויות בעקבות הפרס? שתמונותיו יישרפו כאן במדורות ל"ג בעומר? שארי שביט יכנה אותו שוב בזלזול "העובד הקהילתי" במאמרו? מתי יפנים שאם ימשיך להתעסק איתנו, ימיט על עצמו בושה וקלון?

כי דווקא אחרי פרס נובל לשלום, אובמה צריך לסמן לעצמו מטרות ריאליות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיכשל – ובזירה הישראלית-פלסטינית כישלונו מובטח. הוא מתמודד עם הפילוג הבלתי אפשרי בין החמאס לפתח, ועם ממשלה ישראלית שהסמן השמאלי שלה, אהוד ברק, הוא המצביא של "עופרת יצוקה". זו ממשלה שאימצה את התכונה הישראלית המאוסה המכונה "לא לצאת פראייר" כמדיניות החוץ שלה, בקטטות פאתטיות עם כל מדינה שהעזה לא להסכים איתה אותה, בהשפלתו הפומבית של אבו מאזן בפרשת דו"ח גולדסטון ובעיקר בטינופים בלתי פוסקים על מנהיג המדינה החזקה ביותר בעולם וידידתה הגדולה, ואולי האחרונה. ג'ורג' מיטשל יכול לטוס לכאן עוד מאה פעם, ואובמה יכול לשאת עוד אלף נאומים מתונים, אבל עליו להבין שלא יוכל לכפות שלום על אנשים שלא מאמינים בכך – ובעיקר לא מאמינים בו. מוטב שיתייאש מהמקום שהפך את הייאוש לאידיאולוגיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully