נוגעת, לא נוגעת

מותק שלי, גדלתי במקום יפהפה על הר גבוה. איך שאת נראית לא עושה עליי רושם. לא סובלת את האור שלך, הלחות בה את נוגעת דוחה בעיניי. גם השטיק של החוף לא כבש את לבי. תל אביב ,יא שטוחה, אני שלך בגלל איך שאת יודעת לתת יד כשאני פוחדת בחושך.

כשהלילה יורד והשקט מעיר את השדים שלי, את נותנת ידך בשפעת מגדלייך, ברירותייך, שיכורייך, מאהבייך הנושכים לשפת הים עד שגלים מתנפצים כי כואב. כשחלומות עושים כפית ליקיצה, כשמילותיי מבקשות להיכתב, כשאני הולכת לאיבוד. כשאין לי שם, כשאני נאהבת, כשאני בזויה. כשאני הכי שפוכה, הכי יפה, הכי כבויה, הכי ערה. כשאני גומרת, הופס מתחילה. מרעידה או רועדת, כל הלילה כולו – וואו! איך מרגישים את האחיזה.

איזו עיר משובחת שיודעת לתת ככה יד.

* הילה אלפרט היא עיתונאית ושחקנית.