עובד כמו כלב - הולכים בדממה

לאחר שכל האורחים עזבו, גבי ואריה טרחו וסידרו את כל הבית, החזירו את כלי האוכל היפים לארון, ניגשו זה אל זה והתחבקו. גבי התבוננה בעיניו , ואמרה: "עוד יום כיפורים עבר. שתהיה לנו שנה טובה!" "אמן, כן יהי רצון!", ענה אריה. ישבתי על השטיח בסלון והתבוננתי אליהם.מן שלווה כזו אפפה את כל הבית ועיניהם אמרו רוגע ואושר.

כל היממה האחרונה הייתה קצת מוזרה בשבילי. אתמול אחרי –הצהריים, הגיעה אורנית ויחד עם גבי, ערכו את השולחן בצורה חגיגית. לפני שהשמש שקעה, סיימו לאכול ארוחה, שלא התאימה מבחינת הזמן, לא לארוחת צהריים ולא לארוחת ערב. משונה מאד.

לאחר סיום הארוחה וסידור הכלים, הם חיבקו זה את זה ואיחלו האחד לשני שנה טובה וגמר חתימה טובה. רק לפני מספר ימים היה ראש השנה, אז מה פתאום עוד פעם שנה טובה? לא יודע! לא חשוב, העיקר שהם שמחים, אז גם אני שמח. ארבעתנו התיישבנו במרפסת, (סליחה, חמשתנו כי גם שלג החתול היה שם). לאחר ששוחחו זמן מה, קמה אורנית ממקומה ואמרה: "אלווין, הולכים לטיול ארוך. לך לשתות, כדי שלא תהיה צמא."

קמתי בזריזות ממקומי ורצתי לדלת היציאה. לא רציתי לשתות, רציתי לטייל וכשמטיילים עם אורנית, אפשר להשתגע מרוב השתוללויות. אני אוהב את זה. הטיול היה באמת ארוך מאד. חרשנו את כל הרחובות שבסביבה. המון ילדים רכבו על אופניים, אנשים טיילו ברחוב ועל המדרכה שלפני הבית הגדול עם החלונות הצבעוניים, עמדו המון אנשים ושוחחו. מעניין! בדרך כלל לא כל כך צפוף שם! כשחזרנו הביתה, הייתי עייף ומאד צמא. חבל שלא הקשבתי לעצה של אורנית, לשתות לפני היציאה לטיול.

כשהתעוררתי בבוקר, הרבה אחרי שהשמש זרחה, הרגשתי משהו משונה, אך לא ידעתי להגדיר בדיוק מה. לא הספקתי להגיע לחדר השינה של גבי ואריה ושמתי לב שאריה התעורר והתלבש כבר. הוא הניח את אצבעו על שפתיו, לסימן שלא ארעיש, כי גבי עדיין ישנה. ירדנו במדרגות לקומת הכניסה של ביתנו ויצאנו בחרישית, כשהרתמה על גבי ואריה אוחז בידית, כרגיל. כשהגענו ליציאה מהחצר, נגלה לעיני ולאוזני מחזה מוזר - אף מכונית לא עברה ברחוב, בקושי ראיתי אדם אחד או שניים ושקט רועם אפף את כל העיר.

"יכול להיות שהשמש התעוררה הבוקר מוקדם מדי והאנשים עדיין ישנים?" שאלתי את עצמי. '"אז למה אריה קם כל כך מוקדם? בטוח לא בגלל השמש, הוא הרי לא רואה את אורה!" כל המחזה הזה, היה מאד מוזר בעיני.

אריה סימן בידו ימינה, והתחלנו לטפס במעלה הרחוב.השקט היה ממש מפחיד. אפילו התינוק של השכנים לא בכה הבוקר. ההליכה במעלה הרחוב התנהלה כסדרה, עד שלפתע, אריה האט את הליכתו . הרגשתי שצעדיו מהוססים משהו. "אלווין, עמוד!" פקד אריה בקול מוזר. עצרתי מידית והמתנתי להוראות. "איך, למען השם, אדע כשאני מתקרב לכיכר ואיך אדע מתי מתקרבים למעבר חציה?" שאל אריה בקול נמוך, כאילו שהוא מתייעץ עם מישהו נעלם.

"נכון, הוא צודק", חשבתי, "אין היום אף מכונית על הכביש. אריה מנווט את הליכתנו על פי התנהגות המכוניות. כשמכונית מאיטה, זהו סימן שמתקרבים לכיכר. כשמכונית מגיעה מהצד, או מכונית ברחוב הראשי מאותתת, זה סימן שמגיעים למעבר החצייה שבצומת. אני רואה את הכל, אבל אסור לי לבצע דבר, ללא פקודה מאריה. בעיה אמיתית!" חשבתי והמתנתי להחלטה.

"טוב, אלווין, ממשיכים, אבל לאט בבקשה". אמר אריה לפתע. המשכתי בהליכה ובקצה עיני הימנית השגחתי על הנעשה מאחור. אפשר היה לראות בבירור את המתח על פניו של אריה. הוא הטה את ראשו ימינה והאזין בדריכות. כשהקיר לאורך המדרכה, נגמר, הצביע בידו ימינה והורה לי לפנות.

"מזל שכל כך שקט היום בחוץ! אפשר לשמוע כשהקיר נגמר". כאילו הסביר לי אריה. ההליכה ברחוב הניצב לרחובנו הייתה רגועה. משב רוח פתאומי הזיז את ענפי העצים בגן הציבורי הנמצא בפינת הרחוב, סמוך מאד למעבר החצייה. חיוך גדול התפשט על פניו של אריה.

"לאט למדרכה, אלווין", פקד אריה, "ואל תשכח לעצור לפני מעבר החצייה!". חצינו את הצומת והמשכנו ללכת עד לבית הגדול עם הזכוכיות הצבעוניות בחלונות. קולות שירה שקטה נשמעו מתוך הבניין. "הרבה מתפללים הגיעו היום לבית-הכנסת". אמר אריה והאט את הליכתנו, כדי להקשיב לקולות הבוקעים מתוך הבניין".

בדרכנו חזרה, הרוח וענפי העצים המרשרשים סימנו שוב לאריה את מיקום הצומת. רוח הפרצים, הנושבת קבוע ברחוב שלנו, פגעה בלחיו השמאלית של אריה, ששוב חייך והורה לי לפנות שמאלה. הרוח הייתה באותו יום ידידותית במיוחד. כאשר בהתקרבנו לחצר שלנו, הרעידה את דלתות המתכת של חדר האשפה. הוראתו של אריה :"שמאלה ,אלווין, הגענו הבית!" נשמעה על רקע רעש הדלתות המתכתיות שזזו ברוח. עצרתי לרגע קט וניערתי את ראשי בהקלה. אריה לא כועס כשאני עושה זאת. הוא יודע שזה סימן של תחושת הקלה ושמחה שעוברת בליבי.

כשהגענו לדלת הכניסה לבית, הוריד אריה את רתמתי, חיבק את ראשי, קירב את פניו אל צווארי. "אתה כלב מדהים אלווין. אנחנו יודעים למצוא את דרכינו בכל מצב. אנחנו יודעים ללכת גם בדממה!". כיף לי להיות כלב נחייה, אבל נראה לי שאריה מעט רגשן מדי.