די ברור לי שזה לא קרה בפתאומיות, הרי חלומות אף פעם לא נמחקים ביום אחד. זה חילחל לאט ופרץ במיוחד בימי ההולדת, שכאילו נועדו רק כדי להזכיר לנו אילו חלומות כבר לא נגשים. וכך, בין מספרי נרות העוגה ההולכים וגדלים, איבדתי חלום - להיות ילדת פלא. במה בדיוק הפלא יתבטא, אף פעם לא היה חשוב - הרי בכל חנוכה השתוקקתי להיות ילדת פסטיגל, ובכל פעם שמיכאל שיר היה מופיע בפתח הכיתה וערימת "אצבעוני" בידיו, חלמתי להיות עיתונאית חוקרת. ולמרות התקווה הזעירה שעוד נותרה, היום ברור לי ששתי המילים הנהדרות הללו - ילדה ופלא - כבר לא תקפות לגבי.
אז אולי אתם כבר יכולים להסיק מכך עד כמה קשה לי עם ילדים מוכשרים ודעתניים. וילדים, לצורך העניין, הם כל אלו שצעירים ממני, שנרדמו לצלילי מיקרוסופט ושניזונו ממטרנת חוגים יצירתיים בבית אריאלה, בזמן שאני ביזבזתי את מיטב שנות ילדות הפלא שלי על "ביל וסבסטיאן". במרוצת השנים קיבלו ילדי הפלא הארורים מקום של כבוד ברשימת האויבים שלי, ממש לצד דוגמניות וטוקבקיסטים אכזריים, ולכן אני משתדלת לשמור מהם מרחק ביטחון ולאמץ את המוטו של פטריק סוויזי היקר - "זו הטריטוריה שלי, זו הטריטוריה שלך". ואז הוא חדר לי למרחב. אפשר אמנם לטעון לזכותו שעוד לא היה לי העונג לסמן את קירותיו של פרס קפה, ובכל זאת, מדובר באמצע יום חול ובמקום שנמצא בבית העיתונאים, מה הסיכוי לפגוש ילד פלא במקום כזה?
אבל שם הוא ישב, עילעל ב"TheMarker" ופצח בשיחה עם שני האנשים שישבו בשולחן שלצדו, אחרי שגילה שבעבר ראיין אותם לתוכנית הרדיו שלו. ואם כל זה לא מספיק, הרי שגם כאשר ביקשנו ממנו לשים עין על התיקים, הוא ענה: "לא. אני מעדיף לא להיכנס לאי נעימויות. בכל זאת, זו תל אביב", ועוד ליווה את התשובה בחיוך זחוח משל היה רפי גינת תופס על חם גברים המטילים מימיהם על מנת משאוושה. בשלב הזה עוד יכולנו לברוח, הליידי ואני, הרי מעולם לא הצטיינו בנחישות, אבל בחרנו להתמודד איתו בכבוד. אחרי הכל, גם אני הייתי שם במשימה עיתונאית.
רצינו לחלוק סלט, אך אז התברר לנו שהסלטים וארוחות הבוקר מוגשים רק עד שתיים, אז בשל איחור של שעה נאלצה הליידי להסתפק בקיש פטריות (36 שקל) ואילו אני בקרואסון שקדים ובהפוך (20 שקל בדיל קפה ומאפה). את הקיש שלה היא אהבה ולו רק בשל צורת ההגשה - מינימליסטית, נקייה ועם סלט טרי של עלים ושרי ורוטב חרדל מצוין. הקרואסון שלי הזכיר בצורה מחשידה, ואך ורק לטובה, את זה של לחמים, וההפוך שהתלווה אליו היה מצוין, ממש כפי שאפשר לצפות מבית קפה שגם אחראי על היבוא של קפה Mauro. ועדיין, למרות כל הנפלאות הללו, שהוגשו לשולחננו לצד חיוך כובש של מלצרית ביישנית, לא יכולתי להתנתק מנוכחותו המטרידה של אותו ילד פלא אינטלקטואלי.
אבל אז הם הגיעו. את הגיל שלהם אני כבר לא אנסה לנחש - יש שלב בחיים שבו המילה קשיש מספיקה. במה שנראה כמו הליך שגרתי, הם פתחו את הפגישה באיזה ריב מטופש והמשיכו היישר למשחק שחמט סוער. בין מלכה לצריח השניים גרמו לי להבין שלפלא אין גיל ושהחיים הם לא רק רדיפה אחרי תארים שיגרמו לנו להרגיש קיימים, אלא גם משחק שחמט במרפסת עם בריזה נהדרת, קפה מצוין וקצת תמיכה מחברים.
בקטנה
סקס אפיל: הודות למיקום הרומנטי/נוסטלגי
אנשים: ילדי וזקני פלא
עיצוב: בפנים יש שולחן גדול ומעורר השראה - אידיאלי לאלו שלא זקוקים לסיגריות
שירות: מתוק וקשוב
הפוך קטן: 12 שקל
ליד ההפוך: גם מבחר מוצלח של סנדוויץ' ביס
גישה לנכים: כניסה אין שירותים אין
טיפ: להצטייד בקפה ובמקינטה לבית
שורה תחתונה: אחד המקומות היותר נעימים שבהם נתקלתי לאחרונה
Press Cafe. קפלן 4, בית סוקולוב. טל' 60980008. פתוח: א'-ה' 8:00-19:30, ו' 8:00-14:00.