סיפורו של הטרוריסט שחזר בתשובה

תאופיק חמיד זוכר היטב את הפעם הראשונה בה נפגש עם ד"ר איימן א-זוואהירי. מי שבעבר היה מראשי הג'יהאד האיסלמי במצרים וכיום נחשב לאחד הטרוריסטים המבוקשים בעולם בתור סגנו של אוסמה בן לאדן, הגיע לסדרה של הרצאות במסגד בקהיר, ושבה את ליבו של חמיד.

כסטודנט צעיר לרפואה במצרים, עבר חמיד באותם ימים תהליך אישי במסגרתו הפך למוסלמי רדיקלי ופונדמנטליסט. הפגישה עם א-זוואהירי היתה שיאו של התהליך. "הוא היה אדם מוכר כבר אז", נזכר חמיד בראיון מיוחד שהעניק לוואלה! חדשות. "הוא נהג להגיע למסגד שלנו בקהיר, להתפלל איתנו ולהרצות לנו. בהרצאות הוא דיבר על כך שהוא חולם להכריז מלחמה על הציוויליזציה המערבית, משום שהמערב, לדבריו, הוא האויב של אללה. הוא יצא נגד ערכים ליברלים, נגד שחרור נשים, בעד שלטון הלכתי מוסלמי".

"הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל לא עמד במרכז הדברים שלו, אלא השנאה למערב. הוא היה אדם מאוד מרשים, כריזמטי, חזק, משוכנע בדברים שלו. היה ברור שהוא לא אומר את הדברים כדי להשיג דבר מה אלא מתוך שכנוע ואמונה עמוקים".

חמיד, יליד מצרים, בכלל לא נולד למשפחה דתית. אביו היה רופא, אמו מורה ליברלית, דודו כוכב קולנוע, וסגנון המשפחה היה חילוני לגמרי. בגיל 16 הוא התחיל לחשוב על אלוהים ועל דת, וכסטודנט לרפואה הוא הוזמן להתפלל במסגד של 'הג'מעה איסלמיה'. "הצטרפתי אליהם, ולאט ולאט עברתי תהליך של שינוי. גידלתי זקן, הפסקתי לחייך ולצחוק, הפסקתי לצפות בטלוויזיה כי הופיעו שם נשים, ובאיזשהו שלב הייתי מוכן לבצע פשעים למען אללה".

כיצד הגיבה המשפחה לשינוי שעברת?

"אבא שלי היה מאד עצוב, הוא לקח את זה מאד קשה. גם אמא שלי לא אהבה את זה. היא ניסתה לשכנע אותי לעזוב את הקיצוניות אך היא לא הצליחה. זו היתה האישיות שלי. אף אחד לא יכול היה לעצור את זה. אבא שלי אפילו אמר לי באיזשהו שלב שהוא איבד את הבן שלו. האמנתי בכל ליבי שה-'שריעה' (ההלכה האיסלמית – נ.י) היא הפתרון היחיד שיכול להביא לשגשוג כלכלי למדינה".

לאחר שהפך קיצוני יותר ויותר, ולאחר שנחשף מספר פעמים לדרשות המהפנטות של א-זוואהירי, הפך חמיד לפעיל בג'מעה איסלמיה. "קראתי יותר ספרים איסלמים, הפכתי קיצוני יותר, אמרו לי: 'אם אתה רוצה להיות מוסלמי, אסור לך לחשוב אלא לציית'. במהלך התפילות, הם התעקשו שנעמוד צמודים כדי לדמות לחימה משותפת, ללא הבדל, ללא פער, כקיר אחד".

חמיד מספר שמנהיגיו בארגון אמרו לו שאם וחבריו לא יצייתו לאללה, הם ילכו לגיהנום, מקום המתואר בקוראן באופן מפורט ומפחיד ביותר - דבר שהשפיע עליו ועל חבריו מאד. "היה גם קשה מאד להתחתן אז, כמעט בלתי אפשרי", הוא נזכר. "הבטיחו לנו שבגן עדן ממתינות לנו נשים בתולות, ואנחנו כל כך רצינו לעלות אליהן לגן עדן. דיכוי היצר המיני בתוספת הסיפורים האלו, גרמו לנו לחלום למות למען אללה".

בסופו של דבר הפך חמיד "מילד שרודף אחרי פרפרים ומשחק כדורגל, לאדם שרוצה להרוג אנשים אחרים למען אללה", כלשונו. הוא וחבריו תכננו לבצע פעולות רבות, הוא אפילו נקרא לסייע ללוחמים באפגניסטן נגד פלישת ברית המועצות אולם בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. "עד שיום אחד אמרו לי לבוא עם כמה אנשים, לחטוף שוטר מצרי ולקבור אותו חי", הוא אומר. "הם חשדו בשוטר הזה שהוא מרגל אחריהם ולכן רצו לקבור אותו".

זו היתה, לדבריו, נקודת המפנה של חייו: "לא יכולתי לקבל את האלימות הזו. באותו רגע החלטתי שזה לא אני. עד לאותו רגע לא ביצעתי שום פשע, הכול הסתכם באמונות ובמחשבות. כשהוזמנתי לבצע את מעשה הטרור עצמו, המצפון שלי התעורר ולא אפשר לי. לקחתי צעד אחורה וחשבתי. הצטרפתי לקבוצה אחרת, מתונה יותר, שאפשרה לי לחשוב ולפרש טקסטים דתיים באופן אחר".

כשסיים חמיד את בית הספר לרפואה, הוא נסע לערב הסעודית, שם עבר כרופא. "במהלך התקופה הזו פיתחתי פרשנות לאיסלם. כולם לימדו את הקוראן בצורה מעוותת, בצורה שמעודדת אלימות ושנאה לאחר. ניסיתי ללכת למסגדים ולדבר נגד העיוות שעושים לקוראן, אולם תקפו אותי. ה'ג'מאעה האיסלמיה' השליכו עלי אבנים ואיימו לרצוח אותי. הבנתי שקשה מאד להיות אחד מול רבים".

לאחר מכן עבר חמיד יחד עם רעייתו לניו זילנד, שם שהה עשר שנים. לטענתו, בכל אותה תקופה הוא הזהיר מפני האיום של האיסלם הפונדמנטליסטי על העולם ואף ניבא את אירועי 11 בספטמבר בניו יורק. "ניסיתי להזהיר את המערב מפני איום האיסלם ולא האמינו לי. חשבו שאני מגזים. רק עכשיו מבינים מה אמרתי. הרי כולם ראו את 11 בספטמבר, רצח דניאל פרל בפקיסטן, פיגועים באירופה, רצח נשים באירן, חטיפת גלעד שליט. כשרואים את כל הברבריות הזו, מבינים שמדובר בסרטן שגדל".

מהם מקורות הטרור? האם זהו העוני? אולי הנחשלות?

"הרי יש רעב ועוני גם בברזיל, מדוע אין שם טרור? הרי יש נוצרים עניים מרודים במצרים והם לא טרוריסטים. אני חושב שיש משהו בסיסי באיסלם שגורם לאנשים לבצע פעולות טרור. בספרי לימוד רבים עדיין מלמדים שיש להכריז מלחמת ג'יהאד על מי שאינו מוסלמי. החינוך הוא לאלימות. כמוסלמי אני מחויב לתקוף אותך באופן אישי כי זוהי חובתי. אם ישנו את החינוך, זה לא יקרה".

האם יש אפשרות לכונן דמוקרטיה במדינות מוסלמיות וערביות?

"אני חושב שדמוקרטיה היא רעיון טוב אך יש לעשות זאת בשלבים. הרי ניסו להביא דמוקרטיה למדינות מסוימות וגורמים קיצוניים צמחו. הנאצים עלו בעזרת הדמוקרטיה לשלטון, להזכירך. אם באמת רוצים להביא דמוקרטיה למדינות הערביות, יש לחנך את הציבור לערכים של מודרניות, כבוד לאחר, הבנה הדדית, חופש דת. רק לאחר מכן, אפשר לנסות ולכונן דמוקרטיה בשלבים. אם יקפצו ישר לשלב האחרון, קבוצות רדיקליות יתפסו את השלטון ותהיה קטסטרופה בעולם".

למרות הביקורת הנוקבת והאמיצה שמשמיע חמיד נגד האיסלם, דת שאליה גם הוא עצמו משתייך, קיים אופק של תקווה: "אני מבחין בניצנים של שינוי. למרות שבתקשורת הערבית עדיין יש דברים שליליים, ניתן להבחין גם באלמנטים ביקורתיים. אנשים מנסים להבין את האיסלם בצורה שונה. אני רואה גם מנהיגים בג'מעה האיסלמיה שמנסים גישה חדשה, שאינני בטוח לגבי כנותם אך בלי ספק יש פה שינוי. האינטרנט, הבלוגים והתקשורת משחקים תפקיד חשוב ומשנים את העולם הערבי".

כיום מתגורר חמיד בארצות הברית ומשמש כעמית מחקר בכיר במכון "פוטומאק" למחקרי מדיניות בוושינגטון. הוא שינה את עמדותיו מקצה לקצה והפך מטרוריסט בפוטנציה לאחד המטיפים הבולטים נגד האיסלאם הפונדמנטליסטי. עוד שבועיים יגיע ד"ר תאופיק חמיד לישראל כדי להשתתף ב"וועידת הנשיא 2009: פונים אל המחר" שתיערך בירושלים בשיתוף האוניברסיטה העברית.

זו לא הפעם הראשונה שלך בארץ. איך התרשמת מישראל?

"אלוהים יברך את ישראל. זה המקום הכי יפה שראיתי. קשה לתאר את הרגשתי כשאני בישראל. ממש חשתי את המאמצים של התושבים היהודים שבנו את המדינה הזו. מה שמדהים הוא שהמקום היחיד שבו נתקלתי באפליה במהלך סיורי בארץ, היה במסגד אל-אקצא. מדוע? כי מי שאינו מוסלמי לא יכול היה להיכנס. כשהלכתי לכותל המערבי אף אחד לא שאל אותי כלום, כשהלכתי לכנסיה לא שאלו אותי כלום. רק במסגד אל-אקצא מפלים".

"לאור כל זאת, אני חושב שהעולם המוסלמי חייב להשתנות. בקוראן נכתב שיש להגיד את האמת גם אם היא נגדי, נגד הוריי ונגד משפחתי. כשאני אומר שאנחנו באיסלם טועים, אני מצטט למעשה את הקוראן. איני מרגיש בושה לומר את זה, אלא גאווה גדולה. הרוב מתביישים כשהם אומרים שהם טועים, אני חש כבוד גדול לומר: אני טועה, אנחנו טועים".