כשהכיבוש פוגש את איכות הסביבה

איכות הסביבה כבר לא מקיפה רק תחומים של זיהום, אפקט החממה, אלא היא מתרחבת לתוך שאלות של אחריות חברתית - במובן של חיים של אוכלוסיות כבושות, מדוכאות ועניות. פעולות של כיבוש, דיכוי, מצור על אוכלוסייה אזרחית מזיקות לסביבה הן ברמה הרוחנית, החברתית, הכלכלית, והפוליטית, ויש לכך השלכות לגבי היחס שלנו כלפי העולם כולו, וכלפי עצמנו.

איכות הסביבה עוסקת ביחסי הגומלין בין האדם לבין סביבתו. בתחילה ענף זה התפתח מתוך המדע, בהקשר המופשט יותר של וטבע - מה יקרה למים אם נזרים אליהם שפכים, איך נראית שכבת האטמוספרה אם נמלא אותה בגזים שנפלטים מהתעשייה וכדומה. אך היום השאלות של איכות הסביבה עולות שלב ומתעסקות גם בשאלות פוליטיות וחברתיות שלא רק כוללים את הסביבה במובן המופשט, אלא גם הסביבה הקשורה ישירות למצבי דיכוי. מה קורה לאוכלוסיה כבושה כשהיא לא יכולה לנוע, האם אפשר לדבר על איכות סביבה לכאורה, בתוך תפיסה אך ורק של איכות המים, האוויר או האדמה מבלי להתייחס לאדם ומניעת זכויותיו? האם אפשר להפריד מוסריות וצדק סביבתי ומצדק ומוסר חברתי? יתרה מכך, חשוב לשאול האם אפשר לייצר איכות סביבה בתוך מצב של כיבוש, כשהמסחר כולו תלוי בצד הכובש ובהחלטות המנהל שלו.

חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, השתמש במטפורה של זיהום סביבתי בתיאורו את המשבר הפיננסי שעבר על שוקי הכלכלה. "הסקטור הפיננסי זיהם את הכלכלה הגלובלית באמצעות נכסים רעילים וכעת הוא חייב להתנקות", אמר שטיגליץ במסגרת הכנס של קרן המטבע הבינלאומית באיסטנבול. המטפורה של הזיהום לא במקרה הפכה להיות הפריזמה שדרכה אפשר לדבר על מיסוי מתקן שיעביר הון ממדינות עשירות למדינות עניות.

בשנים האחרונות הפכה התפיסה של איכות הסביבה לחלק מאבני היסוד של בניית שמאל חדש שיאחד מאבקים שונים תחתיו. אמנם מפלגת הירוקים שרצה עם מימד נכשלה בבחירות האחרונות לכנסת, אך יחד עם זאת בולטת הפעולה האקטיביסטית הענ?פה של תנועת הסטודנטים "מגמה ירוקה" בחברה האזרחית, וגם הנסיקה של "עיר לכולנו" בראשות חה"כ דב חנין שחרטו על דגלם שאלות סביבתיות. כמובן שלא ניתן לטעון כי הדאגה לטבע שמורה לשמאל, אך לצערנו ההבנה כי צדק חברתי וסביבתי אינם יכולים להתקיים בנפרד, שייכת כרגע לאג'נדה המוכרת בצד שמאל של המפה הפוליטית.

קואליציית הנשים לשלום היא ארגון שלום פמיניסטי ישראלי המחויב לסיום הכיבוש ולהשגת שלום צודק. במהלך 2007 הקואליציה הקימה את פרויקט "מי מרוויח מהכיבוש?" למחקר תעשיית הכיבוש, במטרה להעלות נושא זה לסדר היום הציבורי בישראל ובעולם. הפרוייקט מתרכז בשלושה אלמנטים של מעורבות ישירה בכיבוש: 1. תעשיית ההתנחלויות - חברות שיושבות או מספקות שירותים ליישובים שנבנו אחרי מלחמת 67; 2. ניצול כלכלי - חברות ישראליות ובינלאומיות שמנצלות את הכיבוש ואת תנאי השטח שלו בפעילותן הכלכלית מול השטחים הכבושים; 3. שליטה באוכלוסיה - ספקיות של ציוד וטכנולוגיות המשמשים לבקרה, שליטה וענישה של האוכלוסיה האזרחית הכבושה.

לפרויקט זה של חרם על חברות שונות הקשורות במשטר הכיבוש הצטרף גם החרם הבינלאומי הפועל למען הקמת מדינה פלסטינית "BDS" שמורכב גם מחרם על מוצרים מתעשיית התנחלויות, סנקציות שונות ואי-השקעה או שיתוף פעולה עם חברות שפעלו בשטחים הכבושים. תנועת BDS כבר הצליחה להגיע להישגים משמעותיים ברמה הגלובלית ופזורה ברוב מדינות המערב. אחת מההצלחות הגדולות של תנועת החרם קשורה לפרויקט הרכבת הקלה בירושלים. רק לאחרונה החברה הצרפתית ואוליה (Veolia), שהיתה אמורה לשמש מפעילת הפרויקט כשיושלם, החליטה לעזוב אותו ולמכור את מניותיה בסיטיפס, זכיינית הרכבת הקלה.

כאמור, נושא איכות הסביבה התרחב היום לשאלות של זכויות אדם ואזרח. גם פרויקט "מי מרוויח" וגם תנועת "BDS" הופכות את ישראל בהקשר הפלסטיני למזהמת משום שהיא מונעת את מימוש הזכויות של העם הפלסטיני. בעקבות מאבק סביבתי רדיקלי שכזה ישראל מאבדת מהיוקרה והסטטוס שלה והופכת למדינה שנואה בעולם.

ביוני האחרון ציינו בכנסת את יום איכות הסביבה. אך לא נמצאה בשורה מיוחדת בין דיוני הוועדות השונות ומליאת הכנסת. הממשלה דחתה את חמש הצעות החוק שהיו אמורות להעלות במליאה. בחוץ הפגינו אנשי מגמה ירוקה ודרשו חקיקת חוקים בעלי ערך סביבתי, כלכלי וחברתי.

המאבק הסביבתי בארץ גם מצד הרשויות וגם מצד הפעילות בחברה האזרחית נותר עדיין בתחומו הצר של שאלות של תחבורה, מיחזור פסולת, מים, זיהום אוויר, אנרגיה, שטחים פתוחים והפיכת מקומות ציבוריים לירוקים. כיום, ישראל עומדת בפני צומת דרכים חשובה. השינוי בדעת הקהל והתפנית המסתמנת בדעת הקהל העולמי תגבה את המחיר. דרושה הן שינוי והרחבה של מדיניות הפוליטית לגבי הקטגוריה של הסביבה, לא רק במובנה החומרי (מים, אוויר וכד'), אלא במובנה של זכויות (זכויות אדם ואזרח ללא הבדלי דת, גזע ומין, זכות לחיים בכבוד ועוד).