נראה כי ממשלת ישראל פועלת כגוף יחצ"ני אשר צריך ליצור אהדה לעצמו על חשבון כל שיקול אחר. מדוע שיחררו מחבלות תמורת הקלטת של שליט? חמור מכך, מדוע יצרו תקדים של תשלום במחבלים חיים תמורת אות חיים? הרי נשלם על כך ביוקר בעתיד. הממשלה הרי יודעת שלאחר סיום פרשת שליט היא תאמץ את מסקנות ועדת שמגר לקריטריונים ברורים למשא ומתן לשחרור שבויים במקרה של חטיפות עתידיות. האם שחרור המחבלות תמורת הקלטת מסייע או מפריע להתנהלות עתידית?
ואולי לא מעניין העתיד, בואו נפתור את הבעיות של היום ומחר נדאג לבעיות של מחר? גישת אכול ושתה כי מחר נמות. גישת הטמנת הראש בחול. ולעתים נדמה כי זו ממשלת משפחת שליט אשר טובת שאר הציבור בישראל וביטחונו אינם מעניינה. עסקת הקלטת מאחורינו, אך הרע מכל עוד לפנינו.
יש הטוענים ששחרור 1,000 מחבלים יגרום לנזק בטחוני אדיר למדינה, שלא לדבר על נזקים אחרים. מאידך יש הטוענים כי לא יקרה כלום. האם אנחנו צריכים לקחת סיכון או לא? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקחת סיכון שכזה? האם ראוי לעשות שוב "ניסוי בבני אדם" ?
אילו היו אומרים כי יהרגו 100 ישראלים בעקבות שחרור 1,000 המחבלים, האם יש לשחרר את המחבלים? ואם יהרגו רק 10 ישראלים? ואם רק שניים? אם כתוצאה משחרור 1,000 מחבלים ייהרג הילד או האחות או האבא שלכם? האם תתמכו בשחרור המחבלים? חישבו לרגע על מי מבני ביתכם הייתם "מוותרים" תמורת שחרור המחבלים?
ידוע כבר כי 182 ישראלים נרצחו על ידי מחבלים ששוחררו בעסקאות קודמות, ביניהם 24 ישראלים בידי מחבלים ששוחררו בעסקת טננבאום. האם יש ספקות בדבר חזרת המחבלים לדרך הטרור. שניים מרוצחי הבן שלי, חברי חוליית החמאס מחברון שאחראים לרצח 17 ישראלים בפיגוע אוטובוס קו 37 בחיפה במרץ 2003, התראיינו לטלוויזיה הבריטית ואמרו בריש גלי, "כשנשתחרר מהכלא נצא לרצוח יהודים".
ישראל יודעת היכן שליט מוסתר?
בתקשורת מסופר כי ישראל יודעת היכן מוחזק שליט אך אינה פועלת, כיוון שיש חשש שמא ייהרג בפעולה דוגמת נחשון וקסמן. האם צריך לפעול לשחרור שליט עם הסיכון לחייו או לשחרר מחבלים ולסכן חיי ישראלים אחרים? האם נמשיך באותו קונספט נורא של השנים האחרונות בו הציבור מוכן לקבל אזרחים הרוגים ואינו מוכן לסבול נפילתם של חיילים?
כאשר נחטף סופיאן אבו זיידה מהפת"ח על ידי כנופייה המקורבת לחמאס, הוא שוחרר במהרה. כולנו יודעים כי אם החמאס יחטוף חייל מצרי ישוחרר אף הוא במהרה, בתוספת התנצלות. למה אין לחמאס היראה הזו מישראל? כי אנחנו לא פועלים בדרכים אחרות. שחררנו בעבר ואנחנו משחררים רוצחים ואסירים ללא מגבלה.
האם ניסו דרכים אחרות לשחרור שליט? מה עשתה הממשלה פרט לכניסה למשא ומתן והתמקחות על מספרי מחבלים שישוחררו. החמאס הרי לא זז מעמדתו המקורית מלפני שלוש שנים. מה קרה לוועדה שהקים אולמרט לבדיקת תנאי מעצרם של אסירי החמאס? האם זו התכנסה בכלל? איך הגענו למצב נואש שמשחררים מחבלות תמורת מידע בנמצא בידינו?
החברה הישראלית נמצאת תחת מתקפות טרור מתמשכות מאז חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, בטרם קום המדינה. רבים מהפיגועים שבוצעו היו פיגועי מיקוח שמטרתם שחרור מחבלים כלואים בישראל. הפיגוע במעלות, במלון "סבוי", באולימפיאדת מינכן 1972, חטיפת המטוס לאנטבה, מטוס סבנה ורבים אחרים. הטרור שם לו למטרה להפוך את חיי האזרחים והמדינה לגיהינום, עד שישוחררו המחבלים הרוצחים של הפיגועים הקודמים.
בכל הפיגועים שהוזכרו, ממשלת ישראל הודיעה כי לא תישא ותיתן עם מחבלים תחת איומי חטיפות. חלק מניסיונות השחרור של בני הערובה הסתיימו בנפגעים רבים, כך היה במינכן ובחטיפת תלמידי בית הספר במעלות. ובחלק מהמקרים - במספר קטן של נפגעים מבין החטופים, כמו באנטבה ובמטוס סבנה. איבדנו את מיטב הלוחמים בניסיונות לשחרר את החטופים: אל"מ עוזי יאירי ז"ל במלון סבוי -, סא"ל יוני נתניהו ז"ל באנטבה, סרן ניר פורז בשחרור נחשון וקסמן. אז, מדיניות ממשלות ישראל היתה ברורה, לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים ולא תהיה כניעה לסחטנות.
עסקת דמים עם השטן
במלחמת לבנון הראשונה, עת ארגוני הטרור בלבנון שבו חיילי צה"ל, החלה נסיגה מהעמדה המסורתית והחל משא ומתן שהסתיים בשחרור של מאות מחבלים תמורת כל חייל ישראלי. כיום אין כללים, אין מדיניות, ואין נהלים ברורים. ממשלת ישראל מתנהלת כב"בזאר טורקי" שבו אזרחי ישראל מפסידים בכל סבב. ככל שממשלת ישראל נסוגה, כך דרישות המחבלים עולות והמוטיבציה לחטוף ישראלים נוספים עולה.
מדינת ישראל נוהגת במחבלים המורשעים בהתאם לחוק הבינלאומי ולאמנות בין לאומיות. מולה ניצבים ארגוני טרור אשר אינם חתומים על כל אמנה או הסכם בין לאומי. ישראל נאלצת לנהל משא ומתן כאשר אין כל מידע לגבי הישראלים החטופים.
כך מושם לצחוק "שלטון החוק" והכבוד הלאומי. מלבד כאב משפחות קורבנות הטרור, ממשלת ישראל מהמרת על חיי אזרחיה בתקווה שאותם משוחררים לא יחזרו לעסוק בטרור. בבוא היום, תפורסם רשימת המשוחררים, אזי יפנו הארגונים לבג"ץ ותשובת בתי המשפט תהייה כפי שהייתה בעשורים האחרונים: גיבוי עיוור להחלטות הממשלה תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות של היום שאחרי.
הממשלה הולכת בתוואי של הפקרת העתיד והביטחון, לעסקת דמים עם השטן. שרים בממשלה אינם מוכנים לדון בנושא ואומרים כי יצביעו לכל החלטה שראש הממשלה יביא, כאילו היו חסידים שוטים, לא נותרה הברירה אלא להשמיע את קול המתנגדים לשחרור המרצחים. נותר לנו להבהיר לממשלה במטבע אותו היא מכירה, תמיכה ציבורית, או במקרה זה מחאה ציבורית. יידע כל שר כי החלטתו תירשם ובבוא היום הציבור יבוא איתו חשבון. יידע ראש הממשלה כי הציבור יזכיר באותה נשימה את עסקת ג'בריל הזכורה לשמצה עם "עסקת נתניהו" שתהיה גרועה אף מעסקת ג'יבריל.
יוסי צור הוא אביו של אסף, אשר נרצח והוא כמעט בן 17, בפיגוע אוטובוס קו 37 ברחוב מוריה בחיפה ב-5 למרץ 2003.