אימה במצולות

מאת: תמי אלגואטי, מחברת "קופידון איכה?"

אין לי הסבר הגיוני למה החלטתי לנסות שוב. כנראה שהשעמום מוציא ממך לפעמים התנהגויות לא מוסברות. הייתי חייבת לפתוח במשפט הזה כדי לתרץ את העובדה, ששוב הקשבתי לאותה תוכנית שידוכים בגלי צה"ל. השדרן ראיין באותו לילה בחור, שסיפר שהוא ביולוג תת-ימי. אני לא ממש זוכרת מה הוא בדיוק אמר על עצמו, אבל התחלתי שוב להתלבט אם להשאיר לו הודעה או לא.
אמנם היציאה הקודמת מהרדיו הייתה מאכזבת, אך לא מבחינה חיצונית והרי את יכולה להתאכזב מפנימיותו של בן-אדם גם אחרי עשר שנות היכרות, אז לא ידעתי מה לעשות.
הפעם, לא פעלתי בפזיזות, אלא החלטתי להביא את הסוגייה לדיון ציבורי. בערב שלמחרת, ידיד טוב שלי, ליאור, שמתפקד כמעין "שומר-על" בכל מה שקשור לבנים ואליי, חגג יום-הולדת. הוא תמיד פוסל את כל אפשרויות ההיכרות שלי בנימוק שהם לא מספיק טובים בשבילי, אמנם זה מחמיא אבל אם אני אסמוך עליו, אמשיך לחפש חבר גם בחגיגת היובל שלי. אז החלטתי לנצל את ההזדמנות שבארוחת יום-ההולדת היו חברים נוספים שלו והעליתי את סוגיית הבחור מהרדיו. להתקשר או לא?

מיד מצאתי את עצמי עונה לשאלות נוקבות לגבי אריק (זה שמו). יש לציין שהם לקחו את התפקיד מאוד ברצינות וחשו את האחריות הגדולה שמוטלת עליהם -- הרבה יותר ממה שאני ייחסתי לעניין -- גם את זה לקחתי כמחמאה. הם דואגים לי!
ברגע שאמרתי להם, שאריק הוא ביולוג תת-ימי, היה קשה לעצור את התלהבותם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הפצירו בי לצאת א?תו, לפחות כדי לספק את סקרנותם, אם לא בשביל עצמי.
לא נותרה לי הרבה ברירה ומיד עם סיום הארוחה, ניגשתי לטלפון והשארתי לו הודעה בתא הקולי. כהרגלי, ההודעה הייתה קצרה וכללה רק את הפרטים החשובים כדי שיוכל ליצור א?תי קשר: שם, גיל ומספר הטלפון שלי. למחרת בערב אריק התקשר.

עוד לפני שהספקתי להחליף א?תו כמה משפטים, הוא ביקש להתוודות. כמובן שהופתעתי מהפתיחו?ת המהירה כבר בשלב ראשוני זה של יחסינו, אבל המשכתי להקשיב. אריק סיפר ששמו האמיתי הוא חיים וגילו האמיתי אינו 25, אלא 32 והכי חשוב -- הוא לא ביולוג תת-ימי!!!
את הפרט האחרון לקחתי הכי קשה, כי הרי זאת הסיבה שבגללה שכנעו אותי החברים להתקשר ופתאום הכול מתברר כשקר. לפני שממש התייאשתי מהבחור נתתי לו להמשיך להסביר. הוא התנצל והסביר שלא רצה לחשוף את עצמו ברדיו ולכן החליט להמציא סיפור דמיוני. אני, שגם ככה לא הבנתי עד היום את הטיפוסים שמתקשרים לרדיו, שכנעתי את עצמי שכנראה דווקא בגלל זה הוא בכל זאת בחור נורמלי ולא כדאי לזקוף את התרמית לרעתו.

בכנותי הידועה אמרתי לו, שהסיבה היחידה שהשארתי לו הודעה הייתה בגלל עיסוקו. הוא צחק ואמר שגם לו זה נראה עיסוק מעניין ולכן החליט לבחור בו. השיחה המשיכה בצורה מוזרה ויותר דמתה למעין תחקיר בטחוני. אני, שכבר לא ידעתי ל?מה להאמין, עברתי על כל הפרטים שזכרתי מהשיחה ברדיו ואימתתי אותם. לאחר התחקיר, נשאר פרט נוסף שהוא קריטי עבורי -- הגיל.
מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשכת לבחורים בני גילי ומטה. אין לי הסבר הגיוני לכך חוץ מהסיבה הפשוטה, שזו דרכי להדחיק את התבגרותי הכרונולוגית. תמיד, בעוד חברותיי מסתכלות על בחורים שקרובים לעשור השלישי בחייהם, הסתכלתי אני על צעירים הרבה יותר. פעמים רבות נקלענו לוויכוחים סביב שאלת הגיל, כי הרי מראה חיצוני לא תמיד מנדב את הפרטים המדויקים. חברותיי טענו, שלהסתכל על תלמידי תיכון זה כבר גובל בסטייה רצינית, אני נימקתי, שלפי דעתי הם בגילי אבל יש להם פשוט 'בייבי פייס'. במקרים כאלה מצאנו את עצמנו מתערבות על גילם של הבחורים ומישהי מא?תנו, לרוב אני, פשוט ניגשה לשאול. הניסיון להגן על כבודי, נחל ברוב המקרים, כישלון.

חיים בן 32. לאחר התלבטות ארוכה, שלו?ותה במספר ביטולים של יציאות שקבענו, החלטתי להיפגש א?תו רק כדי להשקיט את מצפוני ולדעת שלא פספסתי איזה דה-קפריו מזדקן.
הגעתי למקום הפגישה במכונית שלי, כך אני בדרך-כלל נוהגת לקבוע עם בחורים, שהצלחת הפגישה לא ממש מובטחת. לקח לי שתי דקות לעכל ולהבין, שהבחור שמחכה לי בכניסה לבית-הקפה הוא חיים, אבל כבר היה מאוחר לסגת. כל מה שאני לא אוהבת בבחור, היה בחיים: נמוך, מקריח שמתכחש לעובדה ומתעקש לגדל שיער ארוך ושיחה ,שרובה מנוצלת כדי לספר לי על אהבתו הקודמת (הודית עם ילדה שחיה בכפר נידח במזרח הרחוק). את המ?לים שהוצאתי מפי באותה פגישה אפשר לספור בקלות ואם לדייק, אני חושבת שהם הסתכמו במשפט: "נראה לי שכדאי שאני אזמין חשבון".

בצעדים מהירים עזבתי את בית-הקפה ונסעתי ישר לבית של ליאור, שם חיכו כל חבריו המסוקרנים למוצא פי. פתחתי את תיאור הפגישה במ?לים: "הוא לא ביולוג תת-ימי וגם לא משהו דומה." את שאר הפגישה כבר לא הייתי צריכה לתאר מילולית, הבעת פניי עשתה עבודה יפה.

תחושה לא נעימה אפפה את החדר. הח?ברה התומכת האמינה בכנות בהצלחת הפגישה. מה לעשות? יש לי כזה מין מזל, שגם אחרי שהחלטתי בצעד נועז לבגוד בחברותיי ולפנות לייעוץ מהצד הגברי, בשאיפה שעצתו תקלע הפעם קצת יותר קרוב למטרה, לא נחלתי הצלחה ואגדת הביולוג התת-ימי הפכה לגרסה ישראלית לסרט "צעקה".